בית מאיר אורח חיים קלז

הש"ע הוא ברור ואמת ובהנ"ל נלענ"ד ליישב קושי' תוס' ד"ה כי מפכיתו וא"ת כיון דס"ל דבעי שימור בשעת היפוך א"כ היכי מוכח דמצוה ללתות דילמא לאו מצוה הוא אלא דצריך שימור מתחילתו עד סופו ע"ש כי התירץ קצת דוחק והנלענ"ד דהא הקשתי לעיל על הס"ד דרבא דשימור דלישה לא הוי שימור במה מתוקים המתני' עשאן למכור יוצאין בו ובודאי משמע אפילו לכתחילה ולא כדדחקתי לעיל וגם ודאי משמע כדכתב הפר"ח דאם שימור דלישה לא הוי שימור פשיטא דושמרתם דמעיקרא היינו לעיכובא וא"כ הא ודאי צ"ע. אמנם הא איתא שם מקודם דהדר אמר רבא מותר ללתות משום דא"א לנקי' בלא לתיתה וכו' בתר דנפיק היצר לר"פ מ"ט לא אמרי לי' מהא דאמר שמואל חטים של מנחות אין לותתים אותם הרי דרבא מדלא ידע לההוא דשמואל ודאי כל המנחות מדצריכים להיות סולת וא"א לנקי' בלא לתיתה דצריכים לתיתה וא"כ שפיר כיון דסבר שימור דלישה לא הוי שימור ושימור דמעיקרא דוקא בעינן לא הי' מצי אמר דקאי על עת הקצירה דאם זה לעיכובא היכי תנן עשאן למכור יוצאין בה וכנ"ל ומוכרח לומר מצוה ללתות ומאז השימור לעיכובא ול"ק המתני' דחלת תודה שהרי אף הן לדעתו צריכים תמיד לתיתה וממילא עביד להו שימור שלא יחמיצו ולהכי שפיר דעשאן למכור שהשימור מלתיתה ואילך הי' אף לשם מצה דיוצא אבל ודאי לא הי' לו אפשרות לומר שימור דמעיקרא היינו משעת קצירה לעיכוב מקושי' המתני' דלעיל אך לפ"ר הא איפכא קשיא למה דלא הדר בי' למה לא הי' די לו כדמעיקרא בשימור דלתיתה ולמה הצריך השימור מדהפכי כיפי אמנם זה הי' קושי' אילו לא הדר לגמרי מדעתו מדמעיקרא והי' סובר שימור דלישה לא הוי שימור וגם דמצוה ללתות חטי דפיסחא ודמנחות אבל באמת דעת הרא"ש ברור ואמת שקיבל הדחי' דלא מוכח מידי והודה די"ל שימור דלישה הוי שימור וגם נשמע לו המימרא דשמואל דשל מנחות אסור ללתות ולהכי פשיטא דמכ"ש דחיטי דפיסחא דנאמר בהם ושמרתם דאסור ללתות (ובאמת מאוד תמוה לי פסק הרמב"ם ז"ל דחיטי דפסחא מותר ללתות ובפי"ב מה' מע"ק הלכה כ' פסק כשמואל דשל מנחות אסור ללתות) אלא שרצה להחמיר לעצמו לצאת שימור דמעיקרא והוכרח להחמיר משעת קצירה שאז מונחים תחת אויר הרקיע ואפשר לבא עליהם מים ושייך בהו שימור אבל לא ס"ד למימר דלפי מה דהדר בי' הצריך השימור לעיכוב משעת קצירה דא"כ ודאי יקשה עליו המתני' ודו"ק

סעיף ח נוהנין. עיין ח"י מה שמביא בשם תשו' נ"ש:

נשאלתי מהתורני המופלא הקצין מו"ה יעקב שלאגי ע"ד שבא לידו ע"פ סבה נודע לו שטחנו החטים לפסח ע"י כיס ישן והרחיים נקרו כהוגן ושאל מה נשתנה השיב השוחט כך נהגו מפני שטוחנין קודם פורים וכבר מביא הח"י בשם נ"ש כמבואר הכא ודן מו"ה יעקב הנ"ל על העבר סובר דשרי אלא ששאל על העתיד אם יש לינהוג הכי והשבתי העבר אין ובודאי שרי בדיעבד כדכתב מעלתו ואולם לעתיד דעתי נוטה ליזהר בכל קודם פורים כמו לאחר פורים הן בעיקר הרחיים והן בכיס חדש ומכ"ש אם נוהגין לנקר הרחיים שג"כ ינהגו בכיס חדש כדכתב מעלתו נמי ממ"נ וכו' וטעמא דידי כי מה שמביא הח"י בשם תשו' נ"ש דקודם ל' יום קודם פסח מותר. עיינתי במקור הדברים בתשו' מהרי"ל סי' נ"ט ובהנ"ש. וטעם הנ"ש הוא משום דחשיב לי' הניקור לחומרא בעלמא מחמת כמה ספיקות דאית בי' וגם הביטול של קודם פסח ולפיכך כתב ואל תטעה במ"ש בש"ע סי' תנ"ז נוהגים לנקר הרחיים וכו' דזהו מיירי לאחר פורים משא"כ קודם פורים לא נהגו עכ"ל הנה דימה מנהג זה לחומרא בעלמא ומוקמי דוקא אחר פורים כמו שדחק הדרכי משה סי' תמ"ז סק"ה למוקים מה ששמע בשם מהרי"ל על חומץ שמלאוהו תוך כלים של חמץ וכתב ואפש' דגם מהרי"ל לא קאמר אלא אם מלאוהו תוך ל' ומשום חומרא בעלמא ואני אומר אם הד"מ מוקים סתם שמועה בהכי מ"מ לא ניחא לי למוקים סתם עדות של מנהג בהכי אם טוחנין אחר פורים דוקא והרי זה לשון המהרי"ל גופי' על השאלה תשו' נוהגין לנקר הרחיים משום דזמנין כבר טחנו בהתבואה ללתות לסולת והוי חמץ גמור דאפילו מאן דשרי ללתות היינו דישראל הקדים לטחון קודם שהחמיץ אבל אינהו משהו לי' במיא ומחמץ עכ"ל הרי שסתם ולא חילק ולהכי לבי אומר לי דטעם חומר מנהג זה אינו כדהבין הנ"ש מטעם חמץ שיאסר בדיעבד כי פשיטא כדכתב דהוי ס"ס ספק שמא לא נטחן שום תבואה לתותה ואת"ל שטחנו שמא ביני וביני כמה פעמים טחנו תבואה אינה לתותה וכ"ש דהוי תרתי ס"ס וגם נתבטל במיעוטו עכ"ל ולהכי דחק למוקמי דוקא תוך ל' ואני אומר המנהג הוקבע ע"פ מה שנוהגין למצת מצוה שימור משעת טחינה כדאיתא בטור בשם אביו הרא"ש וכן מעיד על מנהג זה הח"י סס"ק ט"ו אך ישראל קדושים הם וכו' ולכן כתבו הפוסקים דכל המצות שלנו בחזקת שמורה וכבר מצינן בגמרא ובתוס' פרק כ"ש דף מ' שהחמירו בה מה שמעיקרא דדינא אין אוסר בשום ענין כדאיתא בתוס' שם ד"ה כי להמעיין היטב ע"ש ולפיכך פסק נמי תשו' מור"ם לובלין סי' קי"ט במה שנשאל על נשיכת השקים קמח מאכילת עכברים וכתב והנה בדקתי בהשקים ולא מצאתי בהם שום ממשות מדובק כל כך וכו' ועפ"ז אני מורה לכם שכל אותן בעלי בתים שמצאו שקיהם נשוכין יקחו להם קמח אחר המשומר מקהילתינו לעשות ממנו לכל הפחות המצות לשני לילות ראשונים כדי לצאת ידי מצות מצוה והקמח שהי' בהשקים הנשוכים יעשו ממנו מצות ויאפו קודם פסח עכ"ל. הרי לך להדיא דלמצת מצוה מצריך שמור מעלי' מכל חשש בעלמא אף שאינו אוסר ולהכי נהגינן נמי לנקר הרחיים וליקח כיס חדש כדי שיהיו כל המצות שלנו בחזקת שמורה משעת טחינה לכל הפחות בלי שום מיחוש שבעולם אף מה שאינו אוסר כלל ולפ"ז ודאי אין הבדל בין קודם פורים או אחריו ומעתה אתם החרדים לדבר ה' אם חפצים אתם לשמוע לי לא מן החיוב אלא מן הצד הי"ט עוד תטחני ע"י ניקור הרחיים וכיס חדש שעור מצת מצוה ללילות הראשונים ויתר הקמח תאפו קודם הפסח כדהורה המ"ל ז"ל עכ"ל בהתשובה אמנם תו כתבתי לעצמי דכל חילוקו של הנ"ש בין טוחן ל' יום קודם פסח אף לשטתו ואף שהח"י מעתיקו אין דעתי נוחה בו כלל כי מה הבדל מצינן בדבר שעושה בכיון אך לשמרו לפסח מ"ש תוך ל' לקודם ל' והרי בגוף הדין הנאמר בגמרא לענין בדיקה ביוצא לדרך לחלק בין תוך ל' לקודם ל' מבואר דבדעתו לחזור תוך הפסח חייב אפילו מר"ה ומכ"ש במה שמכין לאכול דוקא תוך פסח ומה שכתבתי שדימהו לחומץ יין שמלאוהו בכלי חמץ באמת אין דומה כלל כי שם ע"כ הסברא שמה שמילאוהו קודם ל' מפני שאז עדיין לא חל חובת ביעור ודין שואלין ודורשין אינו מחויב לשום על לבו שישאר ממנו לפסח ולהכי כשמגיע פסח הוי דיעבד גמור ושרי מה שאין כן במילא תוך שלשים כבר מחויב לשום על לבו אולי יותיר על פסח וחשבוהו כעושה לכתחילה כדי לשתותו בפסח והחמירו בו אבל במכין על חג הפסח הנשמע או נראה כזה לחלק בין עושה קודם ל' לאחר ל' כמו שזה נתבטל קודם פסח כן זה ואם מ"מ נוהגין להחמיר אף לשטת משום החשש איסור דאין מבטלין איסור לכתחילה ואין עושין ס"ס לכתחילה ככה יש להחמיר אף קודם ל' מה שמכין אך לפסח גם אין לומר שהולך בשטת הח"י סי' תמ"ז ס"ק ט"ז דבשעת היתר לא מקרי מבטל איסור לכתחילה כי מלבד מה שהשגתי על דין זה והעלתי כדעת הפר"ח בסי' תנ"ג וכן מוכח מיני' ובי' גופי' שלא דן אלא משום אין כונתו לבטל ולא משום דשעת היתר הוא אף גם לשטת הט"ז וח"י נמי כן הוא שעת היתר תוך ל' כמו קודם דמשום השואלין ודורשין לא מקרי שעת איסור לכן הברור בעיני דדינו לאו דסמכא הוא ומכ"ש כנ"ל שעושין ממנו מצת מצוה בודאי אין שום צד להקל אף קודם ל' ודוק

סעיף הנ"ל ונוהגין שקמח ראשון וכו' לפי משמעות תשו' מהרי"ל סי' נ"ט המנהג זה אך לסלק טענת הנשים שאומרים טוב יותר ליטחן אחר טחינת דגן בלי ניקור כי הניקור מקלקל הקמח א"כ מ"ש הח"י ס"ק כ"ה ולפ"ז אפשר וכו' ודאי נמי הוא: