בית מאיר אורח חיים קלד

בהנאה כבאכילה בשוה ויראה לי דמ"מ בהנאה דמכירה קיל מפני שאף חמץ בפסח גופי' אינו תופס דמיו ולהכי אף דהנאת מכירה אסורה מ"מ שוב מה שנהנה גופו מן הדמים לא עביד איסורא ועיין סי' תמ"ג אבל להקל למשל בהנאה דרחיצה וסיכה לענ"ד א"י שום סברא להקל בהנאה יותר מבאכילה ועיין סי' תמ"ח מה שדחק הב"י בדעת העיטור מה דלא שייך בספק). ולהכי שפיר דנקטה הברייתא תמיד הרבותא בחד מנייהו בהאיסור ובההיתר אבל מ"מ אין מזה הכרח לספק איסור די"ל אף באכילה שרי על פי הכלל דספק דרבנן לקולא אלא שהמ"א כתב וכן משמע בעירובין ברש"י ותוס' דאם לא היו הולכים אחרי רוב עוברי דרכים והוי תלינן בשל ישראל אפ"ה הוי שרי בהנאה והח"י ע"פ פירושו המגומגם בדברי תוס' כתב איפכא נמצא מוכח להדיא מכונת התוס' דבספק חמץ שעבר עליו פסח יש להתיר אף באכילה ואני אומר דמסוגיא זו ומתוס' אין משמעות כדעת המ"א ומכ"ש דאין הוכחה כדעת הח"י ודברי תוס' פשוטי' וברורים דז"ל התוס' כדפי' הקונטרס מדלא שרי לי' לר' אלעי למכלינהו דאחזיקינהו בחזקת פיתן של נכרים שרוב עוברי דרכים נכרים הם דאם היינו תולין בשל ישראל היה מותר אעפ"י שאחר פסח היה בסמוך דבישראל י"ל דאחר פסח נעשה ור"ל דאם היינו תולין בשל ישראל כלומר דילמא לעולם לא תלינן ברוב עוברי דרכים אלא דהוי ספק שקול אם דישראל אם דנכרים ולהכי אסור באכילה ממ"נ אם דישראל הוא חמץ שעבר עליו הפסח מדבסמוך לפסח היה (ומזה הוציא המ"א משמעותו דספק חמץ שעבר עליו פסח אסור דאל"כ למה אסור ממ"נ הא אם של ישראל הוא הא יש ספק שמא אחר פסח נעשה ומדמ"מ א"כ למה שרי בהנאה הא יש ספק שמא של ישראל הנעשה בפסח א"ו דמ"מ ההנאה שרי אבל אין זה משמעות במידי דהא דאסור באכילה מספק יש תרי טעמים חדא די"ל מדבסמוך לפסח נמצא הוי כמו ספק דחד צד קרוב דהולכין אחר רוב ותו דמה דאסור באכילה היינו משום דהוי ס"ס לחומרא חדא דשמא דגוי ואת"ל דישראל שמא בפסח נעשה והיינו טעמא דשרי בהנאה [אף לדעתו שהוציא דספק דישראל אסור באכילה אין לשמוע דהנאה שרי בספק] משום דיש ס"ס לקולא חדא דשמא דגוי ואת"ל דישראל שמא לאחר פסח נעשה ואם דנכרי אסור משום פת גוי אבל ההנאה שרי משום הספק דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא דרבנן ושמא דנכרי הוא לזה כתבו תוס' דאף דסמוך לפסח הוא אילו היה ספק שקול דשל ישראל הוא היה מותר באכילה מספק דשמא דישראל הוא ואינו פת גוי ואם הוא של ישראל דבישראל אין לספק בחמץ שעבר עליו הפסח דודאי לאחר פסח נעשה דמה"ת לחשוד ישראל בעובר עבירה כל שאפשר בשום צד או דנעשה אחר פסח או דשל גוי וק"ל ודברי המהרש"א שם בסוגי' ברורים חוץ ממ"ש שם אלא מיהו ק"ק וכו' בזה שגג דאילו ס"ל אף חמץ של גוי אחר פסח אסר הא ע"כ כר' יודא ס"ל ולר"י אף דשל גוי אסור בהנאה ד"ת וספיקו לחומרא ובזה נתבאר דפי' הח"י בתוס' מגומגם ואינו ומה שמסיים נמצא זכינו לדין מסוגי' זו בנמצא חמץ מיד אחר פסח אם רוב ישראל אסור זה ליתא כי י"ל דמ"מ תלינן בהמיעוט גוים ולא חשדינן לישראל וכן מה שמסיים וכן כל ספק חמץ שעבר עליו פסח מותר נמי לא נשמע משם להיתר אלא דמסברא יש לדון הכי כל זמן שאין ראי' לאיסור ודוק

סימן תנ סעיף ג' ישראל וכו' יאמר לו וכו' כתב הפר"ח אין זה עיקר והדין עמו עיין עליו כי אין זה כלל חליפי חמץ והח"י שכתב ואין להחמיר בדינים אלו כי בלא"ה אין ישראל קונה בלא משיכה דמשמע אילו הי' קונה בכסף הי' בזה שייכות לחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח לא היא אלא הרי זה כבא עליה ואח"כ נתן לה אתננה ואמר לה הבעלי בטלה סתם דלא קנתה ולא מקרי אתנן אפילו בזונה נכרית דקניא בכסף כדאיתא בע"ז דף ס"ג וה"נ אין לו אלא חוב ככרות ולא ככר זה ומה שייכות קנין כסף להכא ואין הככרות בפסח אלא חמץ של גוי שמותר:

שם ישראל וגוי כו' כתב הח"י על המ"א ואשתומם על המראה וכו' משא"כ בי"ט דמותר לישראל עצמו הבערה לצורך א"כ מכ"ש וכו' ואני אשתומם עליו דאטו מותר לישראל להבעיר ולבשל לצורך גוי בי"ט ומבואר בהלכות י"ט שכל מה שאסור לעשות אסור לישראל לומר לגוי לעשותו וא"כ מ"ש י"ט משבת שוב מצאתי שבתשו' שבות יעקב שאלה כ"ב הוקשה זה מבן המחבר שער אפרים וישובו הוא יותר תמוה ע"ש

שם אומר לגוי בב"י ד"ה אסור להשכיר כתב ולא שייך טעם זה דרוצה בקיומו של איסור ע"י דבר אחר במשכיר תנור לגוי לאפות בו חמץ משום דאף אם יופסד החמץ לגמרי לא יפול התנור כצ"ל לדעתי שמכבר הגהתי לשונו הכי ודלא כמ"א ופר"ח שתפסו עליו בחנם (ואדרבה דברי פר"ח שכתב על דקשה לו על מור"ם שנראה למסכים עם דין זה שמותר להשכיר חמור ומ"ש שפוסק כהאגור בסעיף ה' וכתב ושמא י"ל דבבית איכא אידך טעמא שרוצה בקיומו של איסור ע"י דבר אחר שלא תפיל הבית משא"כ בחמור שאף אם ימות לא יפסד החמץ. והם דברים מבולבלים לענ"ד) ומה שהוכרח לזה היינו לשטת הטור דאזיל בשטת תוס' דשייך איסור רוצה בקיומו בכל א"ה אבל כבר כתבתי בספרי ק"ד שאין כן דעת רש"י והכי הוכיח נמי הפר"ח הכא ומעיקרא על רש"י לק"מ ואפשר שזה נמי טעם השער אפרים סי' ז' שמביא הח"י סק"ט דרוצה לומר שמותר ליפסק כרש"י כי מה שהח"י כתב שר"ל דיעבד שכרו מותר ליתא במשמעות השאלה שם אך א"א להעמיד יסוד על פסק זה כיון דלא סיים למילתי'

סעיף ה הג"ה וכן מותר וכו' זה דעת האגור ע"פ הירושלמי דאסור להשכיר בית בפסח לצורך חמץ וכבר תמהו כל האחרונים דא"כ למה סתם דמותר להשכיר חמור להביא חמץ והח"י ס"ק י"ב כתב דדעת הרב כיון דחמור מצינו להדיא להיתר אין להחמיר כחמץ וכו' אך אין ללמוד ממנו למקום אחר ומחלק בטעם דחוק ורחוק ובאמת זה ג"כ ליתא דכמו שמפרש בתוספתא חמור להיתר כך בברייתא דירושלמי שבאגור מפורש נמי איסור בהמתו וספינתו וא"כ מנין לנו לחלק בהמה לקולא ובית לאיסור בשלמא מה דפוסק הש"ע בשכר התנור דאפילו מעות אסור לקבל בשכרו לכתחילה ל"ק דהנה צריך ביאור במה פליגי הברייתא דירושלמי עם התוספתא ויראה דבזה פליגי דאיתא בריב"ש סי' ת' ומה שהקשו מדתניא לא ישכיר וכו' ובתוספת' תניא משכיר אולי ברייתא אחרת הוא ולמאן דאמר מותר בהנאה (ר"ל חמץ של גוי בפסח) קשיא להו מההוא דתני לא ישכיר ולמ"ד אסור (של גוי בהנאה בפסח) ל"ק לי' מדתניא משכיר משום דהתם אינו נהנה בגוף האיסור עצמו ואף לא בדמיו אלא שהדבר האסור גרם לו הנאה עכ"ל וי"ל דבסברא זו פליגי שהירושלמי ס"ל דאפילו ע"י גרמא אסור להשתכר בא"ה לכתחילה וא"כ בתנור ששכר אפיות גוף החמץ הוא נוטל שפיר דכ"ע מודים וכזה נמי נראה מהרשב"א בתשו' סי' קע"ז שכתב לשטתו דמתלמודן מוכח דמותר להשכיר בית לצורך חמץ בלא קבל אחריות (ואפשר משום דמשמע לו לשון ייחד לו בית ההוא מלת לו על החמץ קאי ולא ניחא לו בדחיות הח"י סק"ט) כתב תחילה דהירושלמי איירי בקיבל אחריות שוב כתב ואת"ל דההוא אפילו בלא קבלת אחריות משמע וכו' יש לי לומר דההוא בישראל יושב ומשמר בשכר היא וכיון דאסור בהנאה אסור לן לכתחילה להיות יושב ומשמר בשכר וכו' וקשה א"כ למה מתיר לכתחילה להשכיר ביתו לחמץ ואין לומר דיושב ומשמר האיסור משום רוצה בקיומו ומשום שכירות הקיל כדהבין הח"י ממנו ס"ק הנ"ל דזה ודאי אינו חדא הרי כתב הח"י בעצמו דמבואר בי"ד דאפילו בחנם אסור רוצה בקיומו ותו דאף במשכיר ביתו לחמץ בלא יושב ומשמר שייך האיסור דרוצה בקיומו של איסור שלא יתאבד כדי שלא יופסק שכירתו כדמוכח בע"ז ס"ג ע"ב דחשוב שכירות שבירות החביות דיין נסך רוצה בקיומו לולא דלמעוטי תיפלה היה אסור. ומה שהב"י הנ"ל מחליט דבתנור לא שייך רוצה בקיומו היינו באופן שהתיר