בית מאיר אורח חיים קלג

שמדקתני אבל גוי שהלוה לישראל על חמצו אחר פסח ד"ה עובר מפני שלא אמר מעכשיו דמשמע אפי' לא הי' לו מעות לפדות והי' אונס והרי ודאי לא ברשיעי' עסקינן דיעבור על בל יראה ולא יבטלנו א"ו דאעפ"י שביטלו מ"מ אחר פסח אסור (ולענ"ד סתמא דמתני' נמי משמע הכי דאל"כ קשה ליפלג וליתני בשל ישראל גופי' דאם ביטל ועל הביעור הי' אנוס דשרי וממילא יהי' נשמע דשל גוי שרי דמה הוי לישראל למיעבד אלא משמע דבשל ישראל לעולם אסור

הגם דלפ"ר יש להוציא מזה נמי אפילו הי' הישראל אנוס גם על הביטול כגון היוצא מדעתו דאל"כ דזה שרי לישמעינן בכי האי גוונא בשל ישראל דשרי ויהי' נמי נשמע דשל גוי שרי דהא נמי אנוס הוא אף על הביטול אבל זה אינו דמסתביר לו שבזה ודאי לא שייך טעם הרמב"ם כדי וכו' כדכתבתי לעיל ולזה מורה לשון הרמב"ם אפילו הניח דמדעתו משמע ולכן אף מדוקי' דמתני' ליכא למידק דה"א דשל גוי גרע מדהישראל הי' דעתו עליו וקל) והיינו ממש דעת הגאון שהביטול שבמפולת אינו מתיר אף דאין צריך ביעור לא עדיף מן נאנס על הביעור וסובר הגאון שמפני שבירושלמי לא נאמר כל עיקר כל המשא ומתן על המשנה דנכרי שהלוה כדאיתא בתלמודן ולא נאמר שם כל עיקר ברייתא זו דאבל גוי שהלוה לישראל על חמצו אחר פסח ד"ה עובר דנשמע מינה דאפילו אנוס ואפילו ביטל להכי שפיר דמשמע להו דאין לחוש לערמה אלא כשלא עשה כתקון חכמים משא"כ במפולת אבל לדידן דנפקא לן מבריית' הנ"ל כנ"ל דאפילו אנוס וביטל דאסור וכדפסק הרמב"ם מכ"ש במפולת דאסור וא"כ לענ"ד לדינא פי' הפר"ח בהש"ע שפיר דאפילו ביער ובדק כדינו וגם ביטל חמץ הנמצא אחר פסח אסור ומה שדחה פסק הגאון לענ"ד אינו וחזינן שהרשב"א לא מלאו לבו לחלוק עליו כי להנ"ל דעתו מסכמת עם פסק הרמב"ם וש"ע וא"כ ודאי פסק בעל ת"ה סי' ו' בענין היין שרף עדיין צ"ע אם אין למצוא היתר אלא מטעמו אמנם מ"ש נמי הפר"ח על הש"ע מדסתם משמע דאף בהנאה זה לענ"ד לא מוכח דאדרבה משמע מדבסעי' ג' מבואר האיסור הנאה והכא שתק מיני' משמע שלא רצה להכריע נגד הבעל העיטור

ותו אמינא מה שהעלתי להחמיר כדעת הגאון היינו בחמץ גמור משא"כ ביין שרף נהי דלא נעלם מאתי החלטת רוב גאוני אחרונינו כהריב"ש דיי"ש לא הוי זיעה עדיין פרט זה צ"ע רב ועיין בקונטרס פ"י על חדש שאצל חידושיו לקדושין וגם בתשו' פ"י הקיל ומלבד זה צ"ע אחרי שנעשה קודם פסח: ועינינו רואות שאון שום טעם חמץ נרגש בו אלא כל טעמו אך מכח היסודות הנפרדין מן החמץ וטעם חריפות כח אשיי הוא דאית בו כמו כח יסודי המוצאים מן תפוחים או יין י"ל איך יפול על זה בהגיע פסח שם איסור חמץ ודאי אילו נעשה מחמץ בפסח הי' דומה ממש לדין הריב"ש ביוצא מיי"נ אבל באופן זה עדיין צ"ע גדול

כיוצא בזה כתב הב"י בשם הר"ן בסי' תמ"ב על חרכו קודם זמנו מותר בהנאה ודאמרינן מותר בהנאה בדין הוא דאפילו באכילה נמי כיון שיוצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ וה"נ יצא מתורת חמץ קודם שיחול בו איסור חמץ ואף דשם לא קי"ל הכי היינו ודאי אך מדרבנן וכן מצינן במימי חלב שאין בו איסור בשר בחלב מן התורה ומשום דלא אסרה תורה אלא חלב אמו כמו שיצאה מן האם עיין בהרא"ש פרק כל הבשר ומשום דנשתנה מחלב גמור למים בעלמא אף דיוצא מחלב גמור אינו חל עליו האיסור בב"ח מן התורה אבל למשל אילו נאסרה חלב ע"י בישולה עם בשר אין ספק אתי אף אילו נתבשלה חלב זה והוציאו הכל עד שלא נשאר אלא המימי חלב אף מימי חלב זה ד"ת אסור כגוף החלב והח"צ סי' כ' הרגיש בזה וכתב ואף שנשתנה טעם המאלץ אין בכך כלום הוי לי' כפירות עפוצים מאוד וכו' ולהנ"ל אינו דומה כי שם איירי הכל בדבר שכבר נאסר משא"כ דבריי הנ"ל ואף דבמימי חלב נמי אסור מדרבנן ולכן פשיטא לי ודאי דאסור מדרבנן ואף אסור בשהי' מדרבנן מ"מ אילו דבריי הגונים שאין בו אלא איסור דרבנן לא עדיף מחמץ נוקשה דמותר אחר פסח הואיל ואינו ראוי לעבור בו בבל יראה

ותו אף אם דבריי אלו לא יתקבלו נוסף לזה חקרתי מן עושי המלאכה זו שריפת יי"ש ישראלים וכולם כאחד הגידו דכל יי"ש ואפילו המובחר אינו נעשה אלא מן מאלץ המעורב בו שמרים ובזה נתחמץ ואחר חימוצו הוא גרוע מכל חמץ נוקשה שלא לבד שאינו ראוי לאכילת אדם ולא לחמע בו עיסת אחרים אלא אפילו לחזיר וכלב אינו ראוי ובודאי לא עדיף מחמץ נוקשה ועיין בריב"ש סי' ג' ובמ"א סי' תמ"ב מה נקרא נוקשה וא"כ י"ל דלא עדיף הזיעה היוצאה מן הנוקשה מהנוקשה בעינו שמבואר ס"ס תמ"ז דשרי אחר פסח לכל הפחות בהנאה ואף שהוגד לי נמי שבפולין מעמידין ממנו טרם שנעשה ממנו היי"ש משקה בארשט עכ"ז לענ"ד לא נפיק מתורת נוקשה כי בלי ספק מכל חמץ נוקשה אפשר לעשות ממנו בארשט שהרי המ"א כתב דנוקשה אפילו ראוי לאכילה קצת ואין להשיב על זה מדין אלמודי שבטור סי' תמ"ב שכתב הרא"ש פרק כ"ש אבל מורייס דאורחי' למיכל הכי אסור ונימא דה"נ מה"ת יאסר דליתא דלא אסר הרא"ש שם אחר הפסח אלא באכילה כמבואר בטור שם וע"ש במה שכתבתי פירושו הברור דלא כמ"א וסובר דאף נוקשה באכילה אסור ועיין ח"י ס"ס תמ"ז אבל בהנאה מסתבר לענ"ד דזה היתר ברור דלא עדיף היוצא מן הנוקשה ממנו גופי' מכל הלין טעמא נלענ"ד לצדד להיתר לכל הפחות בביטול ועבר עליו פסח בשוגג ומכ"ש באונס ליסמוך על העיטור ולהתירו בהנאה במקום הפסד ודוק

סימן תמט הח"י כתב בשם הראב"ד שלכך השמיטו דין זה לפי שיש גירסות מתחלפות נקטינן לאיסורא וכתב ובאמת מסתביר איפכא וכו' ש"מ דס"ל דיש להתיר מספיקא כדין כל ספק דרבנן לכן וכו' ואני אומר דזה ודאי אינו כיון דלכל צד יש חומרא וקולא דלגירסת רש"י בחנות של ישראל החומר ובחנות של גוים הקולא ולגירסת ר"ח איפכא דבחנות של ישראל הקולא ובחנות של גוים החומרא בכי האי גונא מבואר בתוס' ביצה דף י"ד דאפילו בשני לשונות ברורים אע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל הואיל ולכל אחד ואחד יש קולא וחומרא עבדינן לחומרא בכל ענין ומכ"ש בנדון זה דמפני חילוף הגירסות אנו לא מבינים ואסתפיק לן מה קאמרו בי' קמאי הרי עיין בספרו עצמו ת"ה מחודש ח' מה שמביא בשם תשו' מקוה ישראל דכ"ע מודו כשכל אחד מהתנאים או פוסקים מובן וברור דעתם אז הולך אחר המיקל בדרבנן אבל בהלכה פסוקה שאין אנו מבינים דעתם פשיטא דמחמירין עכ"ל ואולם כל זה למשמעות הטור ועל פי פי' הב"י דגם לגירסת ר"ח איירי במלאי דפת ויש נ"מ לדינא אבל קשה לי מאוד פי' הב"י בר"ח שכתב דע"כ בשיש במלאי שבחנות פת שאל"כ מאי קמ"ל דאזלינן בתר פועלים פשיטא דכיון שאינו מכניס שם חמץ כלל ודאי של פועלים הוא א"כ הא ודאי ע"כ איירי כשלא בדק החנות דאל"כ נמי פשיטא דהא בדק ובודאי של פועלים שהכניסו בפסח והדר מה קמ"ל ואם לא בדק מה"ת לתלות לקולא בשל פועלים ואי משום דהוא ס"ד הדר קשיא סיפא דאם החנות והמלאי של גוים ופועלים ישראלים נכנסים לשם אסור למה ומה טעם בשלמא לרש"י דתלינן תמיד בשל החנות הטעם פשוט וברור משום דהמלאי הי' ודאי והפועלים ספק אם הכניסו אזלינן בתר הודאי: אבל פי' ר"ח צ"ע ולכן לולא משמעות הטור ופי' הב"י הי' נראה דלגירסת ר"ח דהמלאי היא תמיד סחורה ולא פת ומה דקשיא להב"י פשיטא אדרבה מפני שהמלאי אינה אלא סחורה פת הנמצא בה מאין בא ע"כ או משל פועלים הנכנסים כל השנה לעסוק שהכניסו עמהם פת לאכול והוא מהנשאר כן י"ל נמי שהוא מבעל החנות ע"ד הנ"ל לכן תלינן תמיד בהפועלים אפשר מדהם הרוב ולדינא עיין פר"ח תו כתב המ"א בשם הב"ח דספק חמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה והב"ח הוציא הכי מדקדוק לשון הברייתא מדנקטה האיסור בלשון אסור בהנאה ואצ"ל באכילה ואין זה הוכחה ברורה דנהי דנשמע מזה דיש להקל טפי בהנאה מבאכילה (אף דלפ"ר אין טעם לזה דהא ר"ש קניס