בית מאיר אורח חיים קלב

הירושלמי הפקיר חמצו בי"ג לאחר פסח מהו ר"י אמר אסור ר"ל אמר מותר מתיב ר"י לר"ל אין אתה מודה לי משש שעות ולמעלן שהוא אסור א"ל תמן איסורו גרם לו הא מה אית לך למימר אמר ר' יוסה לר' פנחס נהיר את כד הוויין אמרין אתייא לר' ' יוחנן כר' יוסה ודר"ל כר"מ (עיין פירושו בזה בתשו' רשב"א סי' ע') אינה כן אלא ר"י חייש להערמה ור"ל לא חייש מה נפיק מבינייהו נפלה עליו מפולת מ"ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר מ"ד זכיי' לית כאן זכי' והוא אסור עכ"ל והנה קושי ר"י לר"ל ומה דמשני לי' ר"ל צריך ביאור ויפה פי' הק"ע במפקיר חמצו מתחילת שעה ששית ולמעלה ור"ל דמ"ש דמודה אם הפקיר מתחילת שש שאינו אסור בהנאה אלא מדרבנן וד"ת עדיין מועיל הפקירו נמצא דלא עבר על בל יראה דאורייתא ומ"מ אסור לאחר פסח וה"ה בהפקיר בי"ג כדינו דמ"מ עובר על בל יראה מדרבנן במה שהשהה החמץ בביתו שיהא אסור וכן להמסקנא דטעמא דר"י משום הערמה והיינו משום דלא עביד כתקון חז"ל מדמה ר"י המבטל בתחילת שש דנמי לא עבר בבל יראה דאורייתא מי לא מודית לי דמשום דלא עביד כתקון חז"ל שמצריכו הביטול קודם תחילת שש דחיישינן לה להערמה ומשני לי' התם איסורו גרם שכבר אסור בהנאה מדרבנן גרם לו שהפקר לאו כלום הוא וד"ת עבר על בל יראה כדאיתא בתלמודן דלהכי אין חוששין לקידושין כיון דאיסורא דרבנן עלי' כדאורייתא דמי:

וכעין זה איתא גיטין נ"ה ע"ב כרת ע"י דבריהם וע"ש בתוס' ולהכי מסיק נמי מכח קושי' ותירוץ זה דלא כדהי' אמרין דבזכי' פליגי דאילו כן אין מובן כלל לקושי' זו עיין ודוק וזה ניחא לפי' הח"י אבל לפי' הפר"ח א"י כלל לקרב הדברים מה דמותיב ר"י לר"ל דמה ענין הפקיר בשעה ששית דעבר ודאי על בל יראה מדרבנן לזה דלא עבר במידי א"ו פי' הח"י עיקר כדמורה נמי לשון הירושלמי הפקיר חמצו דמשמעו חמצו הידוע ואי משום מה דקשיא לי' דא"כ מה המחלוקת הא פשיטא דכל מידי דבעי ביעור אף מדרבנן ולא ביערו דאסור אף אם ביטל לא היא דהא אדרבה בנוקשה פסקינן דמותר אף בלא ביטל מדאינו צריך ביעור אלא מדרבנן אלא שלשונו מגומגם ור"ל דמהר"ן מוכח דחמץ הראוי לעבור עליו ד"ת כמו בחמץ שהופקד ביד גוי ע"פ המכילתא הוכיח הר"ן דאסור אחר פסח מזה למד הפר"ח שם ס"ס תמ"ז דה"ה חמץ שהניח ברשותו וסמך על הביטול והפקר ולכן הוקשה לו הירושלמי ובאמת זה לק"מ דאטו הירושלמי מוכרח שסובר כהמכילתא הא הרבינו יונה שבהרא"ש דוחה נמי המכילתא מהלכה ע"פ תלמודן ועיין בספר פ"י שם מבארו ראייתו כהוגן ואף הרמב"ם וש"ע פסקו דלא כותי' וא"כ מה"ת לומר היכי דלא עבר על בל יראה דאורייתא שיהא אסור אחר פסח מקנסא דרבנן לולא שנחלקו בחשש ערמה וא"כ שפי' הח"י מוכרח דלהירושלמי באמת אם בדק וביער וביטל ומ"מ מצא אחר פסח במקום שאין צורך לבדוק שרי ואילו ראי' הפר' נכונים דמתלמודן נשמע דאפילו בכה"ג אסור. הי' מיושב בטוב פסק הגאון שבתשו' רשב"א הנ"ל דאוסר חמץ שתחת המפולת אחר פסח דלא כפסק הש"ג והוא באמת תימא שהרי בהירושלמי מבואר דבזה ר"י מודה דשרי והפר"ח הנ"ל דוחה מכח זה פסק הגאון ובאמת הבנת הפר"ח בזה נכון שהגאון אסר אף חמץ דמפולת מדקאמר הרשב"א בתר שכתב ולא קיימא לן כר' יוחנן דירושלמי אלא שהגאון אסר מבואר שהגאון אסר בעיקר הפלוגתא דמפולת דלא כהר"י בסי' תל"ג סק"כ שכתב גם מ"ש הרשב"א מסיק שם דגם רב האי במפולת מודה כנראה שמפרש מ"ש הרשב"א ואפשר נמי דהא גרע וכו' ר"ל דהגאון באופן זה דוקא אוסר ולא במפולת וליתא במשמע לשון הרשב"א כלל אלא שלפ"ר הוא תמוה כנ"ל ולהנ"ל מיושב מדחזה מתלמודן כ נ דאפילו בדק וביער וביטל נמי אסר לאחר פסח לומד במכ"ש לאסור במפולת כנ"ל וש"מ דלא כהירושלמי אלא דתמיד חיישינן להערמה אך הא זה ודאי טעמא בעי כי מה"ת לחוש במשקר במי שעשה הכל כתיקון חכמים

אמנם אמינא מה דקשיא לי על פי' הרא"ש וטור הערמה דהיינו שמשקר תינח בידוע לעדים שזה החמץ עבר עליו פסח והוא בא להתירו ע"י ביטול אפשר דיש חשש זה וכולי האי ואולי שהרי אדם נאמן על שלו) אבל היכי שאין נודע כלל אלא שבעל החמץ הבא לישאל על חמצו שסמך עצמו על הביטול מה חשש יש בזה הא יש לו מגו דאי בעי שתק ומה"ת לחושדו במשקר ותו תינח במפקיר שלא בעדים בעדים מה איכא למימר וכבר הכריח הפר"ח שפיר דהירושלמי אוסר אפילו בעדים ודחק מאוד משום לא פליג ועכ"ז חלילה לא גבה לבי לפרש שלא כהרא"ש לולא שלמדתי מלשון הרשב"א בתשו' הנ"ל שמפרש הערמה בדרך אחר שהרי ז"ל ואילו היה ברור יש חטים מבוקעות ונתיר אותו בביטל לכשיפנה אפשר שהיה צריך לבאר ואפי' לר"ש דאמר חמץ לאחר זמנו אינו עליו בולא כלום שהרי זה כמבטל ומתכוין לחזור ולמכרו לאחר פסח ור"ה גאון ז"ל כך כ' בתשובה אבל מחלוקת היא בירושלמי וכו' מזה משמע לו שמפרש הערמה דהירושלמי בפשוט דמדלא עשה כתקון חז"ל חיישינן להערמה דהיינו שדעתו עליו להקדים נפשו בכלות פסח לזכות בו ובדרך ההערמה שבסוגי' דנדרים בענין מעשר ומכח זה אין הפקירו בלב שלם וביעור חמץ דתשביתו עיקרו בלב היא ולומד ממנו הרשב"א דה"ה בביטול בחמץ ידוע שיודע שאחר פסח ימצאנו וימכרנו שאין ביטולו בלב שלם אלא שכתב אבל מחלוקת היא בירושלמי וסובר הרשב"א כמו דשם לא חיישינן אלא היכי שאינו עושה כתיקון חכמים ולא במפולת ה"ה בנדון דידיה י"ל דלא חיישינן ומסיים אלא שהגאון אסר במפולת והגאון י"ל למשמעות הפר"ח שלמד מתלמודן דאף במפולת יש לחוש שאינו מבטל בלב שלם וכונתו לאחר פסח לפנות הגל ולחזור ולזכות בו מק"ו דאסור אפי' בבדק וביער וביטל ומצא וכתב ואפשר נמי אפילו לשטתו דהא גרע וכו'

אך צ"ע מנ"ל להגאון למילף זה מתלמודן דהא באמת ראיות הפר"ח הנ"ל אינם עיקר והנה הרמב"ם כתב חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהניי' לעולם ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה וזה הוא לשון המשנה והוסיף וכתב אפי' הניחו בשגגה או באונס כדי שלא יניח אדם ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר פסח וחידוש זה שאפילו הניחו באונס צ"ע במה אי כשלא ביטל מה חידושו ומה בכך שהי' אנוס בהביעור כגון למשל שהי' בבית אסורים הא מ"מ עבר אדאורייתא בבל יראה ולא קיים המצוה דתשביתו דהיינו נמי ביטול ומה צריך להוסיף בזה כדי וכו' הא לזה כבר אמר הטעם שבמשנה מפני שעבר ודוחק לומר דאיירי כשגם על הביטול הי' אנוס כגון שיצא מדעתו דהא עיקר החידוש השמיט ובאמת בזה לענ"ד לא שייך כלל הטעם כדי שלא יניח אדם חמץ וכו' ולהכי נלענ"ד דאיירי ודאי בביטול שזה ודאי לא עבר במידי ומ"מ אוסר בהניח באונס כדי וכו' ר"ל דכל שההיתר יבא מכלל הביטול אם נתיר לזה ע"י ביטולו יש לחוש שיניח אדם ברשותו כדי שיהנה בו אחר פסח ע"י הביטול ובזה הביטול לא הואיל מאומה שהרי לא ביטלו בלב שלם ולהכי אף זה שהוא אנוס על הביעור וגם ביטל מ"מ קנסו זה מפני זה ועדיין צ"ע מאין למד הרמב"ם חידוש זה

וראיתי בספר ת"ה הנ"ל כתב גזל חמץ שעבר עליו פסח אומר לו הרי שלך לפניך ואיתא שם מאן תנא דאמרינן בא"ה הרי שלך לפניך הרי להדיא דאף שהבעלים היו אונסים גמורים שהרי הי' ביד גזלן ואפ"ה אחר הפסח אסור בהנאה והפסידו הבעלים ש"מ דלא פלוג וראי' זו לאו מידי הוא דהתם טעמא מדהגזלן עבר עלי' והקנס הוא לכל ישראל והפר"ח הביא זה לראי' שהקנס הוא לכל ישראל והפר"ח כתב דראי' הרמב"ם מדין החנות דמסתמא חמץ הנמצא שם לא הניחו במזיד אלא בשגגה ולו יהא כן לא נשמע מזה אלא שוגג דמצינו כמה פעמים דקנסו שוגג אטו מזיד כדי שיהא זהיר וזריז אבל אונס מה"ת הא רחמנא פטרו תו כתב לראי' מדלא משני על הקושי' והא ר"ש קנסא קניס דרבא מיירי בהניחו בשגגה וזה אפילו על השוגג אין ראי' כדכתבתי כבר דהוכרח דלא איירי בהכי דא"כ הנתערב עצמו לישתרי א"ו העיקר כדכתב הה"מ