בית מאיר אורח חיים קלא

אבל הברור שדברי רמ"א פשוטים וברורים דאזיל בשטת הטור וש"ע וק"ל וכנ"ל

בח"י ס"ק מ"ט ובאמת מסוגיא דש"ס אין ראיה מוכרחת כ"כ ולדעתי המה מוכרחת מאוד תו כתב גם מדברי הרא"ש נראה שמדמה. נ"ב ע"ש כי לא מצאתי דמיון זה שם

סעיף יב בח"י ס"ק נ"ג ודלא כהמ"א שכתב מסברא דנפשיה וכו' ולא עיין בשורש נ"ב אמת שבהריב"ש הכי להדיא אבל צ"ע גדול מנ"ל פשרה זו וכן הקשה הטור על העיטור ולכן המ"א פירש דבריו להר"ן ריש א"ע וחולק בזה על הריב"ש

סעיף ב אם גוי מביא וכו' ע"ש ח"י מביא תרי עובדא אחד בשם ב"ה ואחד בשם חינוך בית יהודא ולענ"ד בלא צדדי התירם ואפילו כמו עובדא דב"ה מותרים כל ישראל לאכלו. כי עיין בהה"מ מאין למד הרמב"ם אפילו באונס ודי לנו באונס דוגמתו שהי' לו ידיעה ממנו אבל באונס כזה דלא איבעי לי' כלל לאסוקי אדעתי' שיאפה הגוי מקמחו חמץ ודאי לא אמר ר' שמעון ולזה מורה לשון הרמב"ם אפילו הניחו שוגג או אנוס דמשמע דידע והניחו אבל באופנים הנ"ל דלא ידעו מאומה שרי לכ"ע ואין לסתור דעתי זו ממה דאיתא ב"ק כ"ו ע"ב אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב ופי' רש"י ז"ל דהא אפקינן שוגג כמזיד ואונס כרצון. הרי חזינן דמפני שאונס חייב אף בלא הכיר חייב וה"ה הכא אף דלא ידע יהא אסור מפני שאונס כרצון זה אינו ואדרבה מדין נזקין יש ללמוד דשרי שהרי שם דף כ"ג ע"ב איתא בתוס' ד"ה ושמואל אמר דאף דנזקין דרבה רחמנא לחייב אנס מ"מ אונס שכעין גניבה פטור ואינו חייב אלא באונס כעין אבידה ומביאים הרבה ראיות לזה ואחת מהן מהגוזל בתרא גבי הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם היא וטבחוהו ואכלוהו משלמין דמי בשר בזול שכך נהנהו אבל מה שהזיקו לא דאנוסים הם וקשה ומ"ש זה מלא הכיר באבן ונפל והזיק שחייב וע"כ לומר דזה נראה להגמרא לדמות לאונס דאבידה מפני שהי' לו להרגיש דיש אבן בחיקו משא"כ בהניח להם אביהם דשפיר הוי כאונס דגניבה דמה הוי להו לאסוקי אדעתייהו דמה דברשות אביהן הוא שאול מאחרים והאמת דלהרמב"ם פ"א מה' חובל ומזיק אין הכרח לדוחק הנ"ל כי הוא משני ראי' ראשונה דתוס' דמן הירושלמי שפוטר הישן ראשון אם הזיק להשני במה שכתב שהבא באחרונה היא שפשע וזה נמי לשטתו הטעם באכילה מפני שהמניח הכדים הוא הפושע משא"כ בהי' אבן מונח הוא לבדו האנוס מבלי פשיעה מזולתו להכי חייב מ"מ הא אף לשטתו קשיא מדוע היורשים פטורים מלשלם דמי היזק הפרה הא אונס חייב וצ"ל דשם נמי פשע אחר באונסיהם דהיינו אביהם במה שלא ציוה להם כדבאמת בהניח אחריות נכסים חייבים כמבואר שם בתוס' בכתובות דף ל"ד וא"כ הן לשטת תוס' והן לשטת הרמב"ם נ"ד דומה ממש להניח להם אביהן וכו' שהרי לאונס זה יש הגוי שפשע וכיון דחזינן דאף במה שהתורה קנסה להאונס לא ראו חכמים לקנוס באונס כזה מכ"ש דיש לנו לדון דבמה שאמרו חכמים בקנסם האונס שאין אונס כזה בכללו ודוק

סעיף ג בח"י ס"ק י"ג ואין לדחות וכו' ולא כתב מאיזה טעם שאין לדחות (נ"ב הטעם פשוט שהרי עדיין שעת היתר

תו כתב ס"ק זה ול"ד למה וכו' מותר ליתן לעבדו ושפחתו משכנות נ"ב לענ"ד אף שם צ"ע אם הכינה לעבד כנעני כי לפ"ר יראה דאף שם צריך להקנות המשכון לשלוחו ע"ש במרדכי לשון ר"ת ותמצא כדעתי וצ"ע

שם אבל וכו' לא מהני כתב הח"י והוא רק משום חומרא נ"ב אין לשון לא מהני מורה הכי ועיין מ"א ופר"ח בשם הרדב"ז שדבריו נכונים ומלבד זה עיין ב"י שמתמיה על מכירה פשוטה לגוי מכירו דהוי הערמה וכבר דחקתי שאנן סהדי מדמכניס עכ"פ בספק שהגוי לא יהדר לו מסיח דעתו ממנו משא"כ הכא אין לב ערמה גדולה מזו

סעיף ה חמץ שנמצא וכו' אסור אעפ"י שבטלו כתב הח"י דחיישינן להערמה שיאמר שביטל ובאמת לא ביטל וזה מלשון הרא"ש והטור והוסיף לבאר כיון שעשה שלא כתיקון חכמים שלא ביער החמץ וכו' ואפילו איכא עדים לא מהני אם הניח וכו' אבל וכו' הנה פירוש הירוש שמביא הרא"ש כשלא עשה כתיקון חכמים והניח החמץ בביתו וא"כ היכי דבדק וביער הנמצא וביטל ומ"מ מצא חמץ במקום שאין בו חיוב בדיקה אחר פסח מהראוי דלישתרי דהא ליכא למחשדי' במידי שהרי עשה כתיקון חכמים וא"כ א"י מדוע הקפיד ויש עדים שביטל או הפקיר והיכי דיש לו אונס בעינן המכירה דהיינו הנידן שנשאל עליו בספרו ת"ה סי' ו' מתיר בלא עדים ואין בידי טעם לחלק ומה שכתב שהעלה בטוב בספרו הנ"ל שם עיינתי ולא מצאתי מאומה ואולם מסדור לשון הש"ע בסתם אע"פ שביטלו וכו' משמע ודאי אעפ"י שעשה כתיקון חכמים שבדק וביער וביטל ומצא מ"מ אסור

והפר"ח כתב שמדין חנות שבס' שאחר זה נלמד שמ"מ אסור דמסתמא ביטל וגם בדק וזה אינה ראי' שהרי רש"י שם פי' ומלאי של ישראל פת ויין וכו' דלא תלינן לי' בפועלים אלא מן המלאי הרי בודאי לכל הפחות שבשוגג שכח מלבדוק החנות דאילו בדקה כראוי איך אפשר לתלות שמן המלאי הי' וא"כ הא לא עשה עכ"פ כתקון חכמים שהרי לא בדק מקום שהכניס בו חמץ. תו כתב וכ"נ עוד מדפרכינן בפרק כ"ש אההוא דאמר רבא וכו' דהא ר"ש קנסא קניס אע"ג דרבא מסתמא איירי בחמץ שנמצא אחר בדיקה וביטול וזה המשמעות ג"כ אינו מוכרח די"ל המקשה סמך דע"כ איירי בלא מסתמא דאילו כן דבדק וביטל כדינו מה אירי' התערובות דשרי הא הנתערב גופי' בעינו נמי שרי כיון דלא עבר במידי וליכא למיקנסי' ולא לחשדו במידי. אך תו כתב ועוד פליגי בהך מילתא ר"י ור"ל בירושלמי והיינו ט"פ מה שכתב בתר הכי בהשיגו על השיורי כנה"ג בלשון זה והנה מלתא דפשיטא דכל מידי דבעי ביעור אף מדרבנן ולא ביערו דאסור אף אם ביטלו והפקירו בפני מאה עדים וכמ"ש לענין חמץ נוקשה וכ"ש בחמץ גמור (ודברים אלו מגומגמים ולקמן אבארם) דאם איתא דסגי בהיפקר בההוא ארבא דטבעה בחישתא דפרק כ"ש אמאי לא אמרינן תקנתא שיפקירנה בפני עדים וכו' (וראי' זו תמוה דאם כונתו שיפקירנה ויוציאנו חוץ מביתו במקום הפקר מה תקנה בזה שיבא גוי ויקחנו ובביתו הא פשיטא דאסור להשהות מחשש תקלה דיאכל מיני' ואנן לא דנינן אלא על עבר אדרבנן ושיהה אחר ההפקר או ביטול מה דין החמץ אחר פסח) אלא ע"כ איירי הירושלמי כגון שביטל ובדק עד מקום שידו מגעת ונמצא שם חמץ אחר פסח וכו' דלא עבר אפילו איסור דרבנן ובהא פליגי ר"י ור"ל דר"י אסר מדחייש להערמה ור"ל לא חייש וכו' וקיי"ל כותי' דר"י וכו' והנה פי' הפר"ח בהירושלמי לענ"ד ודאי אינו דאי כפירושו א"י להפריד בין זה לחמץ שנפלה עליו מפולת דמחליט הירושלמי דלית כאן הערמה ואפילו לר"י שרי והיכי שבדק וביער וביטל שיש להערמה תמה אני דמ"ש ואדרבה לשטת הסמ"ק שבאחרונים בסי' תל"ג דהביטול במפולת דאורייתא ק"ו נמי הוא ומה שם דלולא הביטול עובר על בל יטמין מ"מ לאחר פסח שרי מכ"ש זה שאף לולא הביטול לא עבר במידי למפרע אלא מכאן ולהבא כשימצא גלוסקא בפסח כמבואר בכל הפוסקים עכשיו שביטל נמי וגם עשה כתקון חכמים יהא אסור מחשש ערמה שישקר ואף לפי' רש"י שבמפולת הביטול מדבריהם מגזירה שיפקח הגל ומדעשה כתקון חכמים שלא הצריכוהו ביעור מותר ולא חשדינן שמשקר בהביטול זה שבדק וביער כתקון חכמים והביטול נמי אינו אלא מגזירה דשמא ימצא בפסח עכשיו שלא מצא עד אחר פסח יהא אסור מחשש שמשקר ואף אם נדחק שהטעם במפולת משום דמסתמא אין החמץ שתחתיו ראוי לו דהמפולת אינה עשוי' להתפנות ולהכי לא שייך ערמה בהביטול א"כ מכ"ש בבדק וביער שהביטול אך מחשש רחוק שמא ימצא מה"ת למחשדי' במשקר ותו הא הרי זה לשון