בית מאיר אורח חיים קל

כלל ס' סק"א ע"ש

מ"א ס"ק י"א. ונ"ל אע"ג דלח בלח מותר לקיימו לכ"ע. ע"כ ר"ל אפילו להי"ח דחוזר וניער וא"י מנ"ל הא דהא למ"ד חוזר וניער הוי כנתערב בפסח וכמו שאסרינן השיהה בתערובת משהו משום תקלת האכילה ה"ה בזה ובעצמו מפרש בס"ק מ"ב לשון הש"ע בין חמץ שנתערב קודם פסח וכו' בטל בס' והוקשה לו דהא מותר אף בפסח אפילו באכילה וכתב אם נתערב קודם פסח בס' די"א דאסור דהיינו מ"ד חוזר וניער מ"מ אם נתערב אחר פסח בטל בס' הרי בהדיא דוקא ועבר כל הפסח ר"ל דלא ביערו הא לכתחילה אסור לשהותו אלא דלא קנסינן ליה

סעיף ה בהג"ה וכן כל דבר שמבשלים בכלי חמץ כגון יין מבושל או מרקחת וכדומה בהב"י איתא שמ"כ השיב ר"ת על כלים המחומצים שמבשלים בהם הנכרים מי תותים אין לחוש אפילו אין להם כלים מתוקנים לכך חדא דאחזוקי איסור לא מחזקינן ועוד דהא טעמי' ליה כולי שתא וליכא טעם חמץ אלא שהד"מ כתב שאין ליסמוך על זה מכח פוסקים אחרים וטעמם נ"ל משום דאיכא למיחש שבישלו בפסח ומשהו שבתוכם פשיטא שאינו נרגש ומ"מ משמע דוקא בידוע עכ"פ שנתבשל אף שספק אם היה כלי חמץ מחזקינן כל הכלים בשל חמץ אם לא בידוע שיש להם כלים מיוחדים אבל אם ספק אם נתבשל כלל בכלי כמו העשב שקורין טע א"י מה חשש איסור בו ושמעתי אומרים הטעם שמא הוא מזויף מה שכבר נחלט עליו רותחין ונתייבש ובזה ודאי שייכים ב' הטעמים דר"ת דמה"ת להחזיק איסור וגם דטעמי' ליה כולי שתא וכו': ובזה הא אין חשש שנעשה הזיוף בפסח ומשהו אית ביה שהרי מארץ מרחק בא ולא עוד מדוע לא נימא כל דפריש מרובא פריש דהא ודאי הרוב אינו מזויף וכ"ת הואיל דחמץ במשהו לא דנינן נמי בכל דפריש וכדאיתא בר"ן והובא בב"י א"ח סי' תקי"ג ותקי"ז וגם המ"ל פ"ז מה' מעילה זה אין מספיק כלל למה דנפרש קודם פסח לכן לענ"ד אינו אלא כדברים המותרין ואחרים נהגו בו איסור בטעות

(בהנ"ל) עוד יש מחמירין וכו' תוך ל' לפסח עיין בזה סי' תנ"ג בתשובתי

במ"א ס"ק כ"ח ולכן אם עמד בכלי חמץ ב"י ושהה בתוכו כדי שיתנו על האור וירתיח אסור מדינא וכו' אין להקל נגד הש"ע דהא משנה סוף פ"א דמעשר ופ"ג דשבת מדמה חומץ לציר אף לדעתו אין זה אסור מדינא שהרי בציר גופיה מכלי אינו מפליט בכדי שעור זה כדאיתא בט"ז ופר י"ד סי' ס"ט סוף סעיף י"ו בהג"ה ובגוף הדברים שכתב שאין להקל נגד הש"ע. הא מביא שם הש"ך שבעל הש"ע בעצמו חזר בו וראייתו מספ"א דמעשר שהם גופי דברים דפ"ג דשבת אין ענינו לכבישה להפליט ולהבליע עיין וק"ל

סעיף ז בח"י סס"ק מ"א אבל אם נתערב וכו' היינו אם הדיחו הדבר ההוא תחילה. נ"ב עיין ד"מ סק"ט מבואר מדבריו דבדיעבד אפילו לא הדיחו לא חיישינן לפירור חמץ

סעיף ח מ"א ס"ק ל"ח ואם נתבשלו וכו' מ"מ הרי כתב מ"ל וכו' ולבסוף חזר בו וכתב ומיהו נ"ל וכו' ודחק בטעם המ"ל ול"נ דמעיקרא דדינא אין לדמותו כלל לדין המ"ל כי עיין בספרי ק"ד העלתי עיקר טעם המ"ל שמעמידין הבצלים בחזקת היתר משא"כ הכא דאדרבה הזתים בחזקת בלועין מחמץ וספק אם יצא מהם בשוה ע"ש סי' צ"ד וק"ל

שם בש"ע אם אינו ב"י מותרת לכ"ע נ"ב ולדעת הרמ"א שבסעיף י' ע"כ היינו כשהורק לכלי י"ט קודם י"ט

סעיף י הג"ה מסיים אסור נ"ב מדלא כתב לישרף ש"מ ברור דמודה בזה דמותר למכרו לגוי כי בודאי בשביל הטעם פגום הנבלע בו אינו נמכר ביוקר ועיין סי' תס"ז סעי' י' אם לא שנתרבה בכמות בתערובות ממשות שהוא לפגם והוא לא שכיח וכן בדין על זה נאמר אינהו מיכל אכלו אנן בהנאה נמי נאסר

בח"י ס"ק מ"ו ודוקא וכו' כעפרא בעלמא אין בה איסור כלל נ"ב ומטעם זה מתיר בח"צ מה שנתבטל בכלים שלא נשתמש בהן משך שנה וע"ש ובתשובת שב יעקב התיר בתר ב' חדשים

סעיף יא הג"ה ובפחות מס' סגי ליה וכו' יראה ברור שהוציא דברים אלו מדברי הג"מ שבב"י שכתב אם נתערבו חטים חמץ בשאר חטים ולא נודע עד לאחר פסח אע"ג דקנסא קניס ר"ש מ"מ די לו בזה שיוליך הנאה לים המלח ויזהר שלא יחזור הגוי וימכרנו לישראל אחר ואף שלשון שנתערבו משמע שהכשרים היה רוב מ"מ א"א דא"כ הא נתבטלו במב"מ ברוב דד"ת מותרים באכילה ומכ"ש דלא עבר בבל יראה ולא קנס ר"ש ואף הפדיון ללא צורך א"ו או דאיירי במחצה על מחצה לא ברוב אינם מחומצים או שהיו המחומצים מבוקעות וניכרים דשפיר קנס ר"ש הואיל ועבר על ב"י ומ"מ מסתביר לו מדאינו אלא קנס וקנס אף ההנאה בפדי' די להתיר ההנאה אבל האכילה מהיכי תיתי ומי עדיף ממה דאיתא בפרק כל הצלמים ההוא גברא דאיעריב ליה חביתא דחמרא דאיסור בחמרא דהיתר דאתא לקמי' דר"ח ואמר לו זיל שקול ד' זוזא ושדי בנהרא ואידך תשתרי לך בהנאה ומבאר הר"ן הא השתי' אסורה ודברי הפר"ח תוך סק"א שמדמה זה לפת שנאפה בעצי ע"ז ומצדיק בזה הב"י במה שכתב ולא ידעתי למה לא התיר אף האכילה ע"י הפדיון המה תמוהים בעיני דאטו ר"ש דקנס לחמץ שעבר עליו הפסח האכילה מטעם שלא יהנה הא קנסא הוא באכילה בפשוט ואפילו ההנאה נמי קנס וא"כ הא זה ממש נידן החביות הנ"ל דמ"ש דנאסר היין במגע גוי ומ"ש דנאסר מדעבר עליו פסח ולפי זה למה דנראה לי שהרמ"א ז"ל הוציא דבריו מדברי הג"מ דכמו שמסתביר להג"מ להתיר האיסור הנאה דמשום קנס ע"י פדיון אפילו בדבר שלא הי' מבוטל כלל ה"ה לשטת הטור דס"ל דלח בלח פחות מס' אסור (כיון דטעם כעיקר דאורייתא חשוב ליה, כמו בעיניה ולא ע"י תערובות משום דטעמא לא בטל אבל באמת מבואר בחולין דף ו' דאף פחות מס' מקרי תערובות ולא בעיני' וסובר עד כאן לא פי' רש"י הסוגי' אף בפחות מס' אלא לשטתו שפוסק בדעת רבא טעם כעיקר לאו דאורייתא) מ"מ סגי לי' לההיתר הנאה ע"י פדיון אבל מה"ת שילמד מיניה אפילו ההיתר אכילה יותר ממה דמפרש בהג"מ. וגם לא מסתביר כנ"ל לשטה זו ודלא כמ"א אך גוף פסק הטור עדיין צ"ע כמבואר במ"א ומה שהאריך בעל ספר פני ארי' ומסיק להורות כהטור לא מפיו אנו חיים כי באמת הקושי' ממה דמסיים רבא שלא בזמנו מותר כר"ש צ"ע רב ומה שהספר הנ"ל תירץ שבא להורות הלכה כר"ש הוא פי' משובש וגם כל דבריו שם אינם מיושרים שהמציא הקנס דר"ש הוא שלא יהנו מעשיו והוא שקר כי הקנס לכל ישראל ואפי' הניחו שוגג או אנוס ודו"ק

במ"א ס"ק מ"ב כתב ואם נתערב פחות מכזית חמץ בתבשיל אפילו נודע קודם פסח ועבר ואשהי' ואין שם ס' ליכא למקנסי' כיון שלא עבר עליו שהרי אין שם כזית ומ"מ אסור לאכלו דכיון דאין שם ס' טעם חמץ קטעים וא"י להחלטתו שפחות מכזית אינו עובר א"כ ליכא למקנסיה ולישתרי בעיני' אפילו באכילה אחר הפסח ומכ"ש התערובות ועיין בדבריו ס"ק מ"ו ובפר"ח שם: תו מסיים בתר הנ"ל ולזה נתכוין רמ"א בהג"ה: רצונו לבאר הרמ"א כדעתו ס"ק מ"ד דאפילו ברוב מותר אף באכילה והם דברים מותמהים ומה שם שעבר על הבעין כל ימי פסח בבל יראה כי נתערב אפילו בפחות מס' מפני שתו לאו בעיני' לא קנס ר"ש ומותר אף באכילה לדעתו בלא שום פדיון ואילו הכא שהיה בתערובת מתחלה ועד סוף ולא עבר כלל מפני שהיה פחות מכזית יהא אסור באכילה וגם צריך פדיון וגם מיד בס"ק שאחריו כתב דמשמעות הרמ"א דאף מותר באכילה