בית מאיר אורח חיים קכז

זה מסיים ומהאי טעמא אנו מתירין בשר מלוח קודם פסח אע"פ שלא דקדקו במליחתה ליזהר מחמץ משמע ברור הא למ"ד חוזר וניער אף בזה הי' אסור אף כי אינו אלא טעם בלוע וכבר עמד נמי פר"ח סק"ד להשיג על השיורי כנה"ג שנמי הכי ס"ל ובטלה וא"כ מהראוי הי' ליפסק כהח"י לאסור כולם להמנהג דביבש ביבש אמרינן חוזר וניער והנה הפר"ח הנ"ל מחמיר להורות חוזר וניער ע"פ הרמב"ם וכתב שאף שהר"ן בתשו' כתב נמי דאין חוזר וניער מ"מ לא מלאו לבו להורות כן הלכה למעשה גם כתב שמדברי הר"ן פרק כ"ש בההוא ארבא שכתב שהיו שם קצת חטים מבוקעים ויש לחוש שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר שיטחנם משמע דס"ל חוזר וניער דאל"כ הרי נתבטל ולדעתי אין מזה קושי' על הר"ן דכבר מבואר בתשו' הרשב"א סי' תפ"ה דחטים מבוקעות מקרי איסור הניכר ואינם מתבטלים וא"כ יש לחוש שמא יטחנם הגוי בפסח שאז ודאי במשהו שהרי עדיין לא נתבטלו עד הפסח ואז ימכר לישראל הקמח בפסח אלא אי קשיא הא קשיא לדבריו בתשובה זו שהתיר לטחון המבוקעות עם האינם מבוקעות ולבטל ולא נחשב מבטל איסור לכתחילה כיון שהוא בזמן היתר וכתב דתלי' בזה אם היתר בהיתר נתבטל א"כ כשבא זמן האיסור כבר מבוטל וקאי משא"כ אם היתר בהיתר אינו מתבטל לאימת יבוטל בהגיע זמן איסור נמצא הוי מבטל איסור לכתחילה וא"כ קשה עליו מדוע לא התיר רבא להישראל לטחון אותם קודם פסח והוא כעין קושי' הרשב"א בתשו' הנ"ל והוכיח מזה דשפיר מקרי מבטל איסור לכתחילה הן אמת שיש לומר הר"ן לא חש לההוא קושי' כי זה לשון הר"ן ולפי מה שכתבתי למעלה (ר"ל דאף חטים אינם מבוקעות שרו) קצת חטים מבוקעות היו בהן וחיישינן דילמא זבין להו לישראל ולאו אדעתי' אי נמי משום שמא יטחנם הגוי ויחזור וימכרם לישראל וא"כ נהי דבתי' הראשון הוכרח לומר קצת כדי שיהא שייך שיקחם ישראל ולאו אדעתי' אבל בתי' שני י"ל דהרוב היו מבוקעות ובזה מעיקרא קושי' הפר"ח ליתא ותפס בהתשו' תי' א"נ לעיקר

אמנם הפר"ח כתב שאפשר לדחות ראיות הראשונים דצמר רחלים וצמר גמלים לא מקרי היתר בהיתר משום דבזמן שהצמר רחלים מתבטל כבר האיסור שעטנז בעולם (ר"ל ושייך בטולו אז לענין הביא אצלו פשתים) ושפיר מתבטל. משא"כ חמץ ומצה דחמץ שרי מקמי פסח לגמרי וכיון שעדיין אינו נוהג איסור חמץ לא שייך בי' ביטול וכשמגיע פסח שהוא זמן איסורו הרי אין כאן חוזר וניער שמעולם לא נתבטל עכ"ל והנה חילוקו לענ"ד מוכרח בהוכחה ברורה שהרי הר"ן בנדרים דף נ"ב מביאו הט"ז בי"ד סי' ק"ב כתב דרבנן דס"ל מב"מ בטל ואמרו מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז היינו טעמייהו דאזלו בתר שווי ההיתר והועיל ושניהם עולין כלומר שכשרים לזריקה אין מבטלין זא"ז דכי היכי דר"י אזיל אחר דמיון העצם אזלו רבנן אחר דמיון ההיתר ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר אפילו מב"מ בטל דהוי לי' כמבש"מ עכ"ל וא"כ מוכח דלרבנן היתר בהיתר דומי' דעולין אפילו מבש"מ לא בטל מה"ת דהרי הש"ס שם מסיק ודילמא עד דאיכא עולין ומב"מ קשיא. הרי מוכח ברור דלרבנן עולין אפי' באינו מינו לא בטלו וא"כ קשיא הרי חזינן דצמר רחלים בצמר גמלים מיבטל בטל אף דשניהם היתר אלא ש"מ כיון דאיסור שעטנז בעולם לא הוי היתר בהיתר דומיא דעולין משום דמ"מ צמר רחלים טרם ביטולו הי' שייך לגבו איסור לקרבו עם פשתן ולענין זה מיד נתבטל משא"כ גבי עולין ופשיטא דחמץ כל ימות השנה דומיא דעולין ממש הוא ושפיר י"ל דלא בטל ואפילו בשאינו מינו ומכ"ש במינו

ואולם לתי' הר"ן שם על הרי"ף במה דפוסק אף בפת שאפאו עם הצלי דמטעם דבר שיש לו מתירין עכשיו לא בטל אף בשאינו מינו אין כ"כ קושי' עליו מצמר רחלים דזה ודאי דומה ממש דהא איסור בב"ח נמי כבר בעולם דומיא דשעטנז דכבר מבואר בלשון הר"ן שכתב ומש"ה אמרינן דדבר שיש לו מתירין נטו רבנן משום חומרא לדר"י וכו' הרי דכל זה שוב אך מדרבנן וה"נ מה דמסיים מפת שאפאו עם' הצלי להא דמי' וכו' היינו נמי אך מדרבנן וי"ל גבי שעטנז העמידו על ד"ת ולא החמירו מטעם דשיל"מ אלא במאכלות אסורות כדמצינו שאפילו מבש"מ גמור דומיא דקנבוס ופשתן שלא הצריכו חכמים ששים דומיא דמבש"מ ביבש דצריך ס' (ובדפוסים נדפס בפ"ט מכלאים משנה א' בתוי"ט נראה שהרגיש בצמר וצמר וכתב מה שכתב ולא הרגיש בקנבוס ופשתן ויפה עשו בדפוסי הישנים שהושמט כל זה והעיקר למסקנת הש"ך בי"ד צ"ח בשם האו"ה דלהכי מבש"מ ביבש צריך ס' הואיל ואפשר קצת להכיר החמירו רבנן בביטולו גבי כלאים כבר הטעים הרמב"ם ז"ל בלשונו דאיירי שכבר טוה החוט מן התערובות באופן שבודאי שוב אינו ניכר וא"א בשום צד להפרידו ומכ"ש למסקנ' הש"ך סי' ק"ט בשטת הר"ן ע"ש דודאי לא שייך הכא ואפילו לשטת המהרא"י שבש"ך שם דס"ל דבש"מ ד"ת אינו בטל ברוב אפילו ביבש נמי ל"ק כדאיתא בח"ר יבמות דף פ"ב ע"ב דלא נאמר דין בטול יותר מרוב כ"א באיסורי אכילה שהולכין בו אחר נתינת טעם אבל באיסורין שאינם של אכילה ברבי' בעלמא בטל) כן נמי י"ל אף לשטת מהרא"י לענין ביטול מבש"מ וכן נמי יש לדחק לשטת הרי"ף הנ"ל שלא ראו חכמים להחמיר בכלאים מצד דבר שיש לו מתירין זולת במאכלות אסורות אבל סברת הפר"ח מוכרח מקושי' דד"ת אמנם עכ"ז דבריו אינם שהרי עכ"פ מוכרח מדין כלאים דלא אמרינן חוזר וניער דהרי כלאים איסורו במשהו ש"מ דבמה שנתבטל פעם כדינו שוב אינו חוזר וניער לאסור במשהו וחמץ נהי דסברתו נכונה דכל ימות השנה הוי היתר גמור ולא נתבטל מעולם הא תינח להרמב"ם והר"ן בפירושיו שס"ל חמץ משש ולמעלה נמי במשהו ושפיר לאימת יתבטל כשיגיע שש ואז מיד במשהו משא"כ לשטת המורים ועמהם הר"ן בתשו' הנ"ל דמשש ולמעלה עד הלילה בס' א"כ כשהגיע שש הרי נתבטל כדינו ע"י היתר באיסור גמור בס' ואיך יהא חוזר וניער בלילה למשהו

אך חתני החריף מו"ה יודא שי' שהי' לשעה זו במחיצתי אמר דמ"מ אחרי שסברת הפר"ח מוכרחת דכלאים לא מקרי היתר בהיתר משום דאיסור שעטנז בעולם שוב אין ראי' הר"ן בתשובה עולה להתיר לטחון המועט מבוקעות ברוב ומביא ראי' מכלאים דהיתר בהיתר מתבטל מיד ולהנ"ל אינה ראי' דהא היתר בהיתר גמור אינו מתבטל כדמוכח מעולין וא"כ לאימת יבוטל בהגיע זמן איסור ושפיר מקרי מבטל איסור לכתחילה ויפה כיון וא"כ אמינא מה שהחמיר הפר"ח בדין חוזר וניער אין לו ראי' כי מהרמב"ם אין ראי' דלשטתי' אזיל דחמץ משש ולמעלה במשהו וכסברת הפר"ח ומהר"ן בתשובה שהי' לבו מהסס אף דבתשובה אזיל בשטת רוב המורים דעד הלילה בס' מ"מ לא רצה להתיר הטחינה לכתחילה מטעם אין מבטלין איסור לכתחילה כי אפשר הרגיש בסברת הפר"ח אבל בדין חוזר וניער לפ"ר ראי' שאין עלי' תשובה הוא לדידן שפסקי' משש ולמעלה בס' ובזה העמדתי ת"ל כהוגן מנהגינו בלח בלח ואך עיין לקמן מה דקשיא לי)

ומעתה נחקור על המשמעות הכרעת הרמ"א ז"ל שכתב ומיהו בדבר יבש שנתערב וכו' וכתב המ"א כגון וכו' צריך ג"כ לאכלו קודם פסח משום שהחמץ בעין והח"י שהבאתי בס' תנ"א נראה נמי שהחליט זה בכונת הכרעת רמ"א להלכה דביבש ביבש אמרינן חוזר וניער אך העטרת זקנים סעיף ט' הניח זה בצ"ע כנראה שלא הוציא זה ממשמעות הכרעת רמ"א זו והאמת כי יש לתמוה דהכרעה זו היה לו לבאר בסעי' ט' ולא בסעיף ב' דרך אגב תו יש לתמוה במה נשתנה טעם הכרעה זו דבלח בלח שהשוו רוב המורים דבפסח במשהו לא יהא חוזר וניער וביבש ביבש שמסקנת הרא"ש והטור ויש אומרים בש"ע דאפילו בפסח שוה לשאר איסורין יהא חמור לומר גבו חוזר וניער ואפילו להסכמת הש"ע בדעה ראשונה דאף יבש ביבש במשהו. הלא אך ע"פ ראיות הרשב"א בתה"ב הואיל ולח במשהו ולא הלכו בו אחר נתינת טעם ואיך יהא