בית מאיר אורח חיים קכו

דהכא סברו משום חומרא דחמץ תחילה גזר על מינו דבמשהו מהטעם דמינו אינו מבטלו אלא מחזקו ושוב גזר נמי שלא במינו אטו מינו וכל זה לא שייך הכא דהא מ"מ בין במינו בין שלא במינו אך אסור מן הטעם דבמינו מחזקו ואינו מבטל וי"ל דכל זה י"ל נמי במשהו דריח אבל דליאסר בשאר איסורין מטעם מב"מ במשהו דד"ת ליתא כנ"ל ודו"ק ולפ"ז מעיקרא אין ראי' כלל נמי מדלא קאמרה הגמרא ל"מ גדי וגדי דהוא מב"מ כיון דריח אין לו שייכות כלל להכא תו כתב המהרי"ל ועוד ראי' מבת תיהא דשרי רבא אפילו למאן דאסר סתם יינם במשהו ודברים אלו קשים להולמן דהא לפ"ר בפשוט הי' לו להביא הראי' מבת תיהא גופה ואפילו אי עתם יינם אינו אוסר במשהו דאילו נימא דאף למ"ד ריחא לאו מילתא משהו מיהו איכא איך שרי בת תיהא משום דריחא לאו מילתא הא מ"מ משהו איכא וחצי שעור אסור מן התורה (וא"ל דסובר סברה די"ל דלא אמרינן חצי שיעור אסור אלא היכי דשייך חזי לאיצטרופי משא"כ בזה דאפילו יריח כל היום אינו אלא משהו משום דלאו מילתא הוא דא"כ מה יוסיף בראי' במה שכתב אפילו למאן דאסר סתם יינם ואנה מצא דאפילו למ"ד יי"נ במשהו לא אסר ריחו וע"כ מכוין למשמעות הרי"ף דללוי ורבא אפילו פת חמה מונח על חביות פתוח שרי ודלא כמשמעות הש"ע י"ד סי' ק"ח וע"ש בש"ך מ"מ מה אולמי' לאסור הפת מכח מה דשרי להדיא גבי בת תיהא המשהו בגופי' א"ו דסברא זו לא עלתה על דעתו) וא"כ הדר קשה למה אינו מביא הראי' מבת תיהא גופי' וע"כ משום דבאמת כבר הוכחתי דאזיל בשטת הפוסקים דלוי אינו מתיר אלא בדיעבד ואליבייהו הקשה הבה"ב הרי בבת תיהא שרי רבא לכתחילה וההכרח לבא באמת כדכתב המשמרת הבית בלשון זה ורבא ס"ל כיון שאינו מתכוין להנאת הריח אלא לבדיקת היין אפשר ולא מכוין הוא ושרי וקיי"ל כרבא ולא דמי כלל להא דלוי אלא אפשר לרבא דס"ל כרב ואפילו הכי שרי בבת תיהא מן הטעם שאמרנו ולהכי אינו מביא ראי' מבת תיהא גופי' אבל הא דברי המשה"ב אינם עולים כלל לשטת רש"י ורי"ף שמביאין ראי' מרבא דהלכתא כלוי אלא זה דרך תוס' ממש וא"כ דמבת תיהא גופי' אין ראי' הא אף אין ראי' דרבא לא אסר בחביות פתוח ופת חמה כדבאמת פוסק שם הש"ע תרתי כלוי דריחא לאו מילתא ופת חמה ביי"נ חביות פתוח אוסר וא"כ אנה מצא דשרי רבא ריחא אפילו למ"ד סתם יינם במשהו ואף לו מצאו להדיא דרבא שרי ריח בפת אף למ"ד סתם יינם במשהו אין ראי' כלל דסתם יינם אינו אוסר במשהו אלא במינו ולהכי י"ל דאינו אוסר בפת אינו מינו משא"כ חמץ דאוסר במשהו אפילו שלא במינו

הכלל שאיני רואה ראי' ברורה בדברי המהרי"ל ז"ל ודלא כמ"ש הח"י שהוא ראי' ברורה מש"ס ופוסקים ונהי דראיות המ"א מן הרי"ף נמי ליתא כדכתב הח"י וכנ"ל מ"מ למה דקי"ל דלכתחילה אסור ומוכח דמשהו ודאי איכא אף ללוי וגם מדמסתביר באמת הכי כי היכי דלא ליהוי פלוגתא רחוקה מרב ללוי ודאי קשה להמציא שיש הבדל לענין דיעבד בין משהו שע"י ריח למשהו שע"י ממש ועכ"ז נראה דאין להחמיר אלא במידי דלא שכיח כלל דהיינו למשל אילו נאפה בפסח פת חמץ עם בשר שמן בזה יש להחמיר כדעת הסמ"ק שכתב דנהי דלאו מילתא הוא משהו מיהו איכא אבל במה דשכיח כמו נמצא חטה באחד מתבשיל בתנור אין שום סברא להחמיר ואפילו בתנור סתום דשייך בו ריחא דזה גרע מתרי משהו שדיברו האחרונים שהרי אפילו מבשר שמן ממש אינו למה דקי' כלוי אלא משהו וזה הריח הבא מן החטה שאף אם כל גופו נתערב אינו אלא משהו הרי תרי משהו ושע"י ריח [ולדעת הירושלמי ורמב"ן ללוי באמת אפילו משהו אינו בודאי בכזה כדאי השאילתות ליסמוך ולהתיר בפרט במקום מניעת שמחת י"ט ואין ראי' מתוס' שמחמירין אפילו בחטה שהם פוסקים כרב דריחא מילתא הוא וטעמו נרגש באינו מינו והוי בחטה אך חדא משהו אבל לדידן שפסקינן כלוי אין להחמיר כלל לענ' בחטה ואף שהתוס' שם מחמירים אפילו בתנור שלנו דריחא לאו ומשמע מילתא דקאי אפי' על חטה הנמצאת בעיסת מצה הא חומרתם זו בודאי בל"ז לא פסקינן שהם מחמירין אפילו במעשה תנור דלאו פיטום היינו חטה בעיסת מצה ובזה בודאי לא קי"ל כותייהו כמבואר סי' תס"א סעיף ה' וכה"ג מחמירים נמי בחטה הנמצאת במצה אפוי' אף שהרי החטה טמונה ומכוסה בעיסת המצה ובכגון זה נקטו הפוסקים בי"ד בפשוט להתיר א"ו כל זה נטה דעתם להחמיר מדפסקו כרב אבל דידן מסתביר לענ"ד כנ"ל ובפרט שעל הרוב בחטה הנמצא בתבשיל יש עוד צד להיתר מטעם מי פירות עם מים דהוי נוקשה ודוק:

סעיף ד אם נתערב וכו' ונוהגין וכו' עובדא אתא לידי נשאלתי מבער וולד שנת תקל"ח הורידו לתנור איזה מצות במרדה חמוצה בת יומא שאיזה שעות קודם הורידו עלי' פת לתנור והם נתערבו תוך התנור גם נסתפקו אם לא הורד על מרדה זו פת הנילש בחמאה שקורין פיטור פרענציל אלא שהיתה נמי מלוכלך עם קמח ששטחו על פני המרדה תחתיהם כשהורידום עליה והנה המ"א סי' תנ"א ס"ק ל"ג האריך בזה והעולה מדבריו דאם הורידו על מרדה נקי' ומקונחת בת יומא אז כולם אין צריכים כי אם קליפה ואפי' ראשונ' ואפי' היתה מחומצת מעוגות עם שומן (והיינו כמשמעות הש"ע י"ד סי' צ"ד סעיף ח' דבבלוע בכלי לא מחמרינן יותר מכדי קליפה ומשמע אפילו הקערה בלועה מבשר שמן וזה דלא כמו שנסתפק הש"ך סי' ק"ה ס"ק כ"ג) ואם לא הודחה אזי משמעותו דאם היתה חמוצה מעוגת עם שומן אזי הראשונה אזי הראשונה מחשש הבעין הטוח על פניה ואם חימוצה מפת כחוש אזי הראשונה צריכ' נטיל' מהחשש בעין והאחרות תמיד בקליפה סגי להו בט"ז סק"ז שמחלק בחשש בעין בין הראשונ' והשני' הוציא מסי' ק"ח בט"ז סק"ז בשם האו"ה ונראה לענ' דדוקא כשהמרדה בת יומא מן עוגת עם שומן אז אסורה הראשונה כולה מן הבעין שעליו ובהצטרף הבעין עם הבלוע בכלי שניהם יחד אוסרים כולה אבל באינה בת יומא הבעין שעל פניו לא נחשב כי אם לסיכה דמשהו בעלמא עבדו לי' ואינו אוסר אלא כדי קליפה כדאיתא סי' צ"ד סעיף ז' בש"ע וע"ש בפר"ח דלא כט"ז והיינו נמי אחר דמשמע אפילו בלא הדחה מן הבעין ומה שכותבין שהגוי לא ישמע לנו לעשות חדשה ר"ל כעין חדשה בהדחה וכדדייק הרישא שכתבו אך אסור כל היום וקשה הא נאסר מן הבעין ולהנ"ל ניחא דאינו כי אם משהו ואינו אוסר אלא כדי קליפה וחשבו זה לדיעבד כאילו נתערב הקליפה (ועיין תו לקמן) משום דלא אפשר בענין אחר ושרי ועיין סי' צ"א בש"ך סק"ח וצ"ל דהכא לא אפשר כיון דהראשון אינו ניכר וק"ל ובזה ניחא מה שהקפידו התוס' בע"ז והש"ע ליכתוב אם יש שמנונית וכו' על המרדה וקשה מה אירי' משום הבעין הא אפילו הבלוע אוסר עכ"פ כדי קליפה א"ו משום דלא אפשר כל היכי דבדיעבד אינו אוסר אלא כדי קליפה בזה שרי לכתחילה משום דלא אפשר):

תו מסיק המ"א בהנ"ל דבין כך ובין כך אם נתערבו בטילות כו' ודוקא בע"פ אבל בפסח לא בטל כמ"ש סי' תמ"ז ס"ט ומשמעותו דכל שנתערב בע"פ מותר לאוכלם אף בפסח אלא שהח"י שם כתב מ"מ חוזר וניער תוך הפסח כל שלא נתערב לח בלח ואסור לאוכלם תוך הפסח כיון שהאיסור בעין בתוכם כמבואר בדברי המ"א עצמו ר"ל סי' זה סק"מ שכתב ומ"מ צריך לאכול כולם קודם פסח כמ"ש ס"ד בהג"ה אמנם המ"א נראה דאזיל לשטתי' שכתב סק"ז דאפילו מ"ד חוזר וניער היינו כשיש בתוכו ממשות האיסור אבל הכא אינו אלא טעם בשלמא ועיין סעיף ה' ושם אשיג בזה ס"ק י"ג על הש"ך וכתב דהא' כשסננו ולא נשאר אלא טעם בעלמא לכ"ע אינו חוזר וניער ולכן אף הכא לא חש לחוזר וניער כיון שאינו אלא טעם בלוע בלא ממשות:

אמנם מדברי הגהות מיימון פ"א סוף סק"ו מוכח דלא כותי' שהרי תחילה כתב דין שאינו חוזר וניער ועל