בית מאיר אורח חיים קכד

הבלוע בהתרנגולת מחשיבו שהרי נאכל עם התרנגולת ולא שייך לומר דבטל ממילא ושייך בו ביעור מדרבנן וזה הברור לענ"ד בדעת הגדולים

(הג"ה הנ"ל) וצריך לשרוף הכל וכו' הנה אוסר בזה השהי' ועיין סימן תמ"ב המבואר בטור דכל דבר שאינו אסור באכילה מן התורה מותר לערבו לכתחילה ולהשהותו וע"כ לא פליג עליו הרבינו יונה בטור ס"ס זה אלא דאם ערבו לכתחילה דאסור משום אין מבטלין איסור לכתחילה:

ועיין ב"י פירושו אבל אם נתערב שוגג קודם פסח או תוך פסח מותר לאחר פסח הרי דנמי סובר דהשהי' בזה שרי אך י"ל דאיירי בעבר ושהה ומה שהמ"א שם הוציא מתוס' דאסור ע"ש מה שכתבתי דמתוס' לא משמע מידי ואדרבה הבאתי שם ראיה מן הש"ס כהטור. וכעת רואה אני דמשמע מתוס' גופייהו כשטת הטור שהרי ריש כ"ש ע"ב ד"ה ר"י אומר כתבו אומר ר"י בשם ר"ת וכו' וא"ש אף לר"ת דמפרש בריש א"ע דמותר להשהות כותח בפסח וקשה היכי ראו דלפירושו מותר להשהות הא אפילו הרא"ש ריש א"ע לא כתב דלפי' ר"ת מותר להשהות אלא להטעם השני שבתוס' ריש מכילתין ומנ"ל דילמא סובר טעם הראשון וביותר יש מתמוה על תוס' שהמה מביאים בשם הרשב"א הוכחה ברורה דאפילו לטעם השני מ"מ מוכח דנוקשה וע"י תערובות נמי אסרי לשהות משום התקלה דדילמא אתי למיכל מיניה ומנא להו דר"ת לא סבר הכי ונהי דאפשר דמ"מ קשה להו כיון דאינו אלא משום תקלה דאכילה לא שייך טעמא דרש"י בדבית שמאי דקסבר מצוה עליו לבערו מן העולם מ"מ הלשון שכתבו בשמו דמותר להשהות כותח בפסח ודאי תמוה דמנ"ל ואי משום מה דפי' דא"ע פי' האוכלין ועוברים היינו מן השלחן ואילו דמ"מ אסור בשהיה מדרבנן הי' יכול לפרש א"ע מן העולם ומדרבנן משום תקלה זה אינו די"ל דלא מסתביר לו לפרש הכי דא"כ לא נזכר האיסור אכילה במתני' ועל א"ע הוא דמסיים הרי אלו באזהרה וזה אינו לשיטתו ומוכרח לפירושו דהוא האיסור אכילה אבל לעולם י"ל דסובר מבחוץ דכל שאסור באכילה מחויב לבערו מדרבנן משום התקלה כהוכחת הרשב"א משא"כ אם נאמר דתוס' אזלו בשטת הטור דלרבנן דפליגי על ר"א ולא אסרו השנוים במשנה דא"ע באכילה אלא מדרבנן השהי' מותר שפיר שכתבו דלפי' ר"ת מותר להשהות כותח היינו דפסקו כרבנן דלדידהו כיון שהאכילה גופה אינה אלא דרבנן אין בם משום תקלה ומותר להשהות משא"כ לפי' רש"י דלר"א עוברין מן התורה בבל יראה (ואפשר כדכתב הפר"ח מדמקשינן שאור דראי' לשאור דאכילה) כמו דלרבנן האכילה אסור מדרבנן ממילא ה"ה הבל יראה מדרבנן הוא ועכ"פ אסור ובזה מיושב מה שמדקדק הח"צ סי' פ"ו על ר"ת וכתב כיון דלדעת ר"ת אפילו בהנך דמשנתינו מותר להשהות מאי האי דכתב המרדכי ר"ת הי' רוצה ליפסק דחמץ בס' אמנם לא רצה להקל לעשות מעשה וכשהיו מוצאים חטה תוך תרנגולת מבושלת בפסח לא הי' מתירה אך הי' מתיר להשהותה עד לאחר הפסח ומה אירי' האי דבטילה בס' תיפוק לי' דאפילו לא בטילה ואפילו בפחות מס' לדברי ר"ת מותר ודחק בדברים שאינם ולהנ"ל לק"מ דעד כאן לא כתבו התוס' דלר"ת כותח מותר בשהי' אלא למה דסברי ליפסק אף בתערובות כרבנן דהאכילה גופה אינו אלא דרבנן אבל ודאי מודה לר"א בהמתני' דאיסור אכילה דאורייתא אף השהי' אסור מבחוץ ע"פ הוכחת הרשב"א אף לפי' הא"ע דמתני' ולהכי למאי דפוסק טעם כעיקר דאורייתא פשיטא שהי' אוסר השהי' בפחות מס' וכותח שהתיר לרבנן היינו משום דאזיל בשטת הטור דאין בו משום טעם שאינו אלא קיוהא כדביאר הפר"ח ריש סי' תמ"ב דעתו ואולם מנהגינו לאסור השהי' בתערובת משהו. אך ע"פ שטת הר"ן והרמב"ן שהבאתי ריש סי' תמ"ב שכתבו בהדיא דאף למ"ד נוקשה דרבנן מ"מ השהי' אסורה מדרבנן משום תקלה וממילא ה"ה תערובת משהו לדידן וכן מביא הח"צ הנ"ל בשם הראב"ד בספר תמים דעה סי' ל"ג שטעם איסור השתי' משום תקלה ע"ש אף גם אוסר פה הרמ"א ז"ל פדיות החמץ ולמכור השאר ובזה יש טעם כדמביא הח"י בשם הש"ך ריש סי' ק"י בשם גדולי פוסקים דלא מהני זה אלא באיסור ע"ז

אבל המבואר בש"ע סי' תמ"ז סעי' י' המכירה לגוי חוץ מדמי איסור שאוסר ע"פ המנהג ואפילו במשהו של חטה שהברור שהפליטה ממנו לא נחשב במאומה ודאי צריך טעם והח"צ הנ"ל כתב אבל למנהג האשכנזים האוסרים למכור התרנגולת ש"מ דמיחשב להו פליטת החטה בתרנגולת וחלילה להעלות על הדעת שטות כזה למנהגינו ויותר רציתי לומר דחשו להאיסור השהי' בתוך הזמן שיהדר עליו למכרו אבל באמת גם זה אינו דתינח אילו הי' אפשר לומר דע"י השהי' שיתרשל יעבור ברגע זו באיסור בל יראה דרבנן שפיר אבל באמת זה אינו כדהוכיח שם הח"צ הגם שהוכחותיו אינם מוכרחים מ"מ למ לדעתי מזה מוכרח שהרי הר"ן גופי' מסיק שאם שהה חמץ נוקשה עד אחר פסח מותר וכדפסקינן ס"ס זה ואילו נאמר דמה שהוציאו האיסור שהי' מהוכחה דשיאור ישרף היינו בדומה ממש למה דהמתני' הצריכה בדיקה אף בביטול משום התקלה שהוא באמת בבל יראה מדרבנן א"כ הרי שם מבואר סי' תמ"ח סעי' ה' דאסור אע"פ שביטל ומוכח דשייך בזה קנס הואיל דעבר על בל יראה דרבנן ועיין פה סוף הסימן במ"א ופר"ח מה שמחלקים ובע"כ דבשהיית נוקשה ותערובת משהו אין בו משום גזירה דרבנן בבל יראה דאל"כ אף בם הי' שייך למיקנס מדעבר אדרבנן ולומר דהטעם הוא שחוששין שבתוך זמן שיהדר עליו למכרו יבא לידי תקלה דאכילה כדאיתא ברש"י סוטה דף מ"ח לגבי תרומת מעשר משא"כ כשמחזיר עליו לשורפו זה ג"כ דוחק גדול דבשהי' מועטת כזו ניחש לתקלה דאיסור דרבנן אלא עיקר הטעם נובע מן המרדכי פ"ג שמשיג על רבינו יחיאל ואמר נ"ל תשובה לדבריו דטפה לחלוחית החטה הוא חמץ וקיי"ל בע"ז הלכה כרשב"ג חביות בחביות ולא יין דאורייתא ביין וטפת יין אוסר כלי מלא מים בהנאה אמנם כבר קדמנו הפר"ח בסי' תס"ז לבער על נכון ע"פ הר"ן בפרק כל הצלמים בזה דלא כהמרדכי אלא דכל האיסורין ואפילו חמץ לסתם יינם מדמינן לגוי חוץ מדמי איסור שבו כל שגוף איסור דאורייתא בלח מעורב בתוכו לא העתיק כהוגן אלא ז"ל הש"ך שם סקי"א אבל אם נתערב גוף ודאי יינם ביין לא מהני לא הולכת הנאה לים המלח ולא מכירה חוץ מדמי איסור שבו עכ"ל ולדידי תימא על המרדכי גופי' שבסוף פרק כל הצלמים פסק בסתם וכתב שקול מאה זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא ודוקא סתם יינם דרבנן וכו' אבל באיסורי הנאה דאורייתא לא שרי בדבר לח כמו יין ביין אלא חביות בחביות הרי דבעצמו סובר דתקנתא דר"א לא עדיף מתקנתא דר"ג וכדביאר נמי הר"ן שם ומיד בתר הכי כתב פסק הרשב"א חביתא דאיסורא שנתערבה וכו' וחמץ בפסח שאסור במינו במשהו או שלא במינו בנ"ט ואסור אף בהנאה יש לו פדיון להוליך דמי הנאה לאיבוד ומותר ליהנות אבל לא באכילה דסוף סוף טעם דחמץ קא טעים הרי דבע"כ סובר לענין היתר פדי' דחמץ לסתם יינם מדמינן ואם לענין היתר פדי' שוה לו חמץ לסתם יינם מכ"ש לענין תקנה דר"ג במכירה חוץ מדמי איסור דעדיף הרבה כמבואר שם בהר"ן דחמץ לסתם יינם יש לדמות ומה השיב על רבינו יחיאל וא"כ למה שמסיק הח"י דבמקום הפסד מרובה מאוד המיקל להתירו בהנאה ולהשליך דמי הנאת חמץ משהו שמעורב בו לים לא הפסיד והוא ע"פ האו"ה שמביא לזה אין דעתי נוחה כדכתב שם מקודם בש"ך הש"ך יו"ד סי' ק"י סק"א דרבו הפוסקים דהיתר זה לא מהני אלא בע"ז אלא למכור חוץ מדמי איסור שבו ודאי נכון כדעת הרבינו יחיאל במקום הפסד מרובה מאוד ומכ"ש בתערובת של חטה כדפסק הש"ע סי' תס"ז ומינה דבמקום שאף יש הפסד מרובה מאוד המתיר בשהי' בתערובות משהו מכ"ש שלא הפסיד שהרי לרבינו יחיאל השהי' קל מהמכירה חוץ מדמי איסור שהרי כתב א"צ להשהות וכן איתא בח"י ס"ק י"ח ולכן במקום שעם