בית מאיר אורח חיים קכג

וזה ברור

ואולם עכ"ז אילו הייתי כדאי להכריע היה נלענ"ד דהיכא דלא ביטל ומצא חמץ גמור בי"ט דמותר אפי' לשרפו שהרי בזה כ"ע מודים דאמרינן מתוך נמצא לא נשאר אלא סברת תוס' דמשום מוקצה אסור הטלטול והשריפה ואי משום מה דקשיא וכי לא חשוב המ"ע דתשביתו דאורייתא לדחות הל"ת דרבנן טלטול מוקצה ע"כ לבא לתי' הכ"מ שתופס נמי המ"ל בתשובה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכזה מסיק נמי הפר"ח ובודאי א"א לקיים פסק זה אלא ע"פ דברים אלו כי מ"ש המ"א בנראה לו דהטעם כמ"ש תוס' שהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר ליתא כלל שהתוס' לא כתבו זה אלא לטעם שבמועד להכי מעל משום שראוי לפדותו ולהסיקו מיד תחת תבשילו ואינו עובר בהפדיון משום לא יראה כיון דקונה כדי לבערו ולקיים המ"ע דתשביתו במועד וכמ"ש רש"י דף צ"ה ולא יראה ואם נראה תשביתוהו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימי המועד אבל הא ודאי המשהה חמצו כדי לבער אחר המועד פשיטא דעובר דאטו אחר המועד מקיים מ"ע דתשביתו וא"כ אטו רב דאמר המוצא חמץ בי"ט היינו דוקא י"ט ראשון הא נמי איירי אפילו בי"ט אחרון והרי משהה כדי לבערו אחר המועד ובמה מקיים תשביתו לנתק הלאו מעליו ואף לשטתו תינח דאינו עובר בלאו הא מ"מ המ"ע דתשביתו שבכל שעה עליו למה לא תדחה הטלטול דרבנן א"ו אך הטעם כנ"ל בשם הכ"מ

וא"כ אמינא הרמב"ם אזיל לשיטתי' שפוסק נמי בהלכות י"ט דלא כהירושלמי דאם שחט ואין לו אלא אפר כירה שהוסק היום דאסור לכסות בו ולא אמרינן תדחה עשה דכסוי הטלטול מוקצה כדכתב הפר"ח סי' תצ"ח סעיף ט"ו בשמו ונמי מההוא טעמא דיש כח ביד חכמים בשב ואל תעשה אבל לדידן דפסקינן ע"פ הירושלמי דאם שחט מותר לכסות בו ודוחה המ"ע דכסוי את הטלטול נולד ומכ"ש המ"ע דתשביתו וגם הלאו דבל יראה די"ל דלא אוקמו דבריהם במקום מ"ע ולאו דאוריי' אפילו בשב ואל תעשה ובזה אף נסתר הטעמים שבמ"א משום דלא הוי בעידנא דהא בכסוי פשיטא דלא שחט ע"ג הכירה ומטלטל להאפר כדי לכסות במקום ששחט א"ו דאין צריך בעידנא אלא לדחות לאו דאורייתא אבל במידי דרבנן לא אוקמו כלל במקום מ"ע דאורייתא ומן התוס' כתובות לענ"ד אין שום ראיה כי לא כתבו אלא דדינא דמוצא חמץ דלא שרינן מכח מתוך היינו משום מוקצה: אבל אין לומר דאיירי כשביטלו ולהכי לא שייך מתוך כדכתבו הר"ן והגה"מ דמ"מ מדרבנן מצוה לשרפו ולהכי אף אי איירי כשבטלו ע"כ לבא להטעם דמוקצה אבל ודאי י"ל דמודים דאף להטעם דמוקצה מ"מ ההכרח דאיירי כדפרש"י ז"ל כשביטלו דאל"ה אף טעם דמוקצה אינו מספיק לגבי דאורייתא כדמוכח מכסוי דם ודוק

(לסעיף הנ"ל) בש"ע ומוקדם להנ"ל ואם הוא י"ט וכו' כתב הח"י לכאורה משמע דדוקא בי"ט אסור לשרפו משא"כ בעי"ט מותר להצית בו את האור סמוך לחשיכה והיא דולקת והולכת בי"ט וכו' אכן בתשו' רשב"א סי' ע"א כתב דלמאן דאוסר לשרוף החמץ בי"ט אסור ג"כ להצית בו את האור מעי"ט והיא דולקת והולכת ביום טוב וכדאיתא בירושלמי כן גבי שמן שריפה ובמדורת קדשים ובמח"כ לא עיין שפיר כי הרשב"א לא כתב דברים אלו אלא לראי' דאף בי"ט מותר לשורפו בלא ביטול וכתב מראשית הראי' מן המ"ד מאן דלא יליף מנותר מותר ושוב כתב ואפילו את"ל דלהצית קודם שחשיכה להיות דולקת והולכת בי"ט קאמר וכו' ע"ז מסיים אפילו כן שמעינן מינה שפיר שאפילו בי"ט עצמו מותר והיא הנותנת שכל ששריפתן בי"ט אסור להצית בו את האור מעי"ט והיא דולקת והולכת בי"ט והיינו למ"ד זה שהביא מקודם שאוסר במדורת קדשים להצית האור מע"ש אבל ודאי מודה שאין דברי המ"ד זה הלכה לענין מדורת קדשים אלא הלכה כדברי רב אחא בשם ר"ח דפליג שאף מדורת קדשים מותר להצית ומוקים להמתני' ולא בשמן שריפה כתלמודן דוקא בי"ט שחל להיות בע"ש דנשמע הא בע"ש דעלמא מותר ולא הביא הרשב"א דברי האוסר אלא לפשוט מיני' דאף בי"ט שרי הא ודאי להלכה במדורת קדשים פשיטא דאף לדידן דאסרינן בי"ט מעי"ט שרי להצית האור והיא דולקת והולכת וזה ברור

הח"י סק"ג כתב דיש לדקדק מדברי רב עצמו דאמר יכפה עליו כלי דאם איתא דמיירי אף בלא ביטלו א"כ הא דאמר הבודק צריך שיבטל מ"ט גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עלוי' ולמה לדחוקי לימא טעמא דרב כשמעתי' דילמא ימצא בי"ט דאז אין יכול לשורפו ולא איצטרך לטעם דחוק דרש"י ותוספ' הנה הרכיב פרש"י ותוספ' יחד וליתא. ומרש"י פשיטא דאין ראיה דלשטתו אזיל שמבאר להדיא דבלא ביטל שרי ולפי' התוס' הא מוכרח לומר שמא ימצא גלוסקא יפה דלא בטילה מעצמה ואדרבה איפכא הוכיח הפר"ח מפירושם דמה משני דילמא משכח לה בתר איסורא דאכתי קשה דכי משכח לה למשרפה א"ו החשש שימצאנו בי"ט ולא מצי לבער ואולם הר"ן אף דנמי תופס פי' תוס' לעיקר בגלוסקא מ"מ אינו משגיח בראיות הפר"ח ופוסק דבלא ביטל שרי ודחה לקושייתו בלשון זה וכתב וכיון דלא בטילה ממילא לכשימצאנה חייב לבער מיד וחיישינן דילמא משהי לה אפילו פורתא ועבר עלה אבל משבטלה אינו עובר משמעותו דלהכי ל"ק דכי משכחת יבער דזה צריך שהי' פורתא ובכל רגע עובר ולהכי איך פריך ולכי משכח לבטלה דזה אין צריך שהי' כלל ומשני שפיר וק"ל

(הג"ה) לפי שלא יוכל לטלטלו כתב הח"י וראוי ליזהר וכו' ובאמת ראיתי וכו' והיא איסור גמור וכו' הנה לדברי המ"א בסי' ש"ח סעיף ג' שהש"ע מתיר המוקצה שנטל בידו. לצורך מקומו שמותר להוליכו באיזה מקום שירצה וכתב המ"א ונ"ל דאפילו שכח ונטל בידו רשאי לטלטלו יותר: כאן אך האיסור מפני שכבר הוציאו השואל מידו והשואל נוטלו לבדוק אם נתחמץ ומ"מ השואל חוזר ונוטלו להוליכו לביתו אלא שגוף הדברים שנ"ל צ"ע כי לשון רבינו ירוחם שבב"י י"ד סי' רס"ו לא משמע הכי שהרי ז"ל מותר לטלטל הסכין לאחר המילה דמאחר שטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזה מקום שירצה (ועיין מ"א סי' של"א והט"ז בי"ד חנם הטריח בטעמו והמ"א במה שמשיג על היש"ש כבר קדמו הט"ז) הרי שדייק תיבת בהיתר אבל אם שכח ליטל באיסור אפשר מוכרח ליזרק מידו וא"כ הכא דלמפרע באיסור בא לידו אפילו לא הוציאו השואל מידו נמי מחויב לזרקו אך עיין ח"י מה שלומד זכות על המנהג

סימן תמז סעיף א' הג"ה וצריך לשרוף הכל עיין ח"י התמיה שתי תמיהות על המהרא"י ז"ל והיא נמי על הד"מ שהעתיקו חדא מה הוכחה היא זו מכח דפחות מכזית א"צ ביעור הלא דעת גדולי פוסקים דגם פחות מכזית צריך ביעור ותו יותר תימא דאי פחות מכזית א"צ ביעור א"כ אם אתרנגולת קאי דהיא רק משהו בעלמא מכ"ש שאין צריך ביעור וכן נמי תמה הח"צ סי' פ"ז והח"י מפרשו בפירוש שאינו האמת ואולם הח"צ לשטתו שמפרש שם טעם הרא"ש במה שגרע החצי שיעור דבל יראה מבכל איסורין ע"ש ושפיר תמה אמנם הברור בעיני דמהרא"י וד"מ לא שגגו בזה שהוא ממש בדבר שהתינוקות יודעים וח"ו להרהר על מאורי עינינו שגיאה כזו ולהכי עיין סי' תמ"ב סעיף ז' מה שביארתי דטעם דמ"ד פחות מכזית א"צ ביעור היינו כדפי' רש"י מדלא חשוב ובטילי ממילא כפירורין דלחם וה"ה בצק פחות מכזית דנמי לא חשוב לאפותו ובטל ממילא ולהכי לא חש לאידך פוסקים דחצי זית צריך ביעור משום דפשיטא לו ע"כ לא פליגי אלא בפחות מכזית אבל בחטה אחת חמוצה מסתביר לו בפשוט דאין שום דעה שמחשיבו להצריכו ביעור ונקטו למושכל ראשון ומדמהו להמ"ד דפחות מכזית א"צ ביעור וא"כ דהיינו טעמו פשיטא דאין ריח קושי' עליהם דא"כ אף התרנגולת א"צ ביעור דודאי