בית מאיר אורח חיים קכב

היינו שעה ז' והשתא ר"י ורבנן פליגי בשעה ששית אבל בשעה ז' השבתתו בכל דבר כלומר דאפילו ר"י לא בעי שריפה אלא במפרר וזורה לרוח או מטיל לים סגי והיינו לרש"י ולר"ת הוי איפכא דפליגי בשעה ז' אבל בשעה ו' השבתתו בכל דבר ואותן בני אדם המשימים חמץ בצדי ר"ה בשעה ששית שלא כדין הם עושים שמשהגיע שעה ו' צריך לבערו מן העולם הרי להדיא מבואר כהרא"ש דבשעה ה' מודה רש"י דאף לר"י השבתתו בכל דבר דלא יהא אלא כמוציא מרשותו כדהקשה הכ"מ ודברי הכ"מ מועתקים בהפר"ח בקיצור. ובעל כורחינו לומר לרש"י דיוצא בשיירה כיון שאחר שיצא בשיירא אין בידו לבערו חשוב לדידיה בשעה ששית ויראה שהטעם שחשוב שעה ו' היינו מפני שאף שכשמוציא מרשותו שוב לא עובר בבל יראה מ"מ המצות עשה דתשביתו אינה אלא במבערו מן העולם ומצוה זו אינה חלה עליו אלא בהגיע שעה ששית וזה שיוצא בשיירא ולא יהיה בשעה ו' בביתו חלה עליו המצוה דתשביתו מעכשיו ולר"י דוקא בשריפה לרש"י ולרבנן במפרר וזורה לרוח או מטיל לים וטענו החכמים לר"י שהיוצא בשיירא הא יושב ובטל אם לא מצא עצים ממצות תשביתו וא"כ יראה לענ"ד שיש לינהג שלא להוציא כל חמצו הנשאר לו בנתינתו לגוים ולקיים מצות השבתה בשעה ששית בפירורים שמניח לשורפם שהפירורי' נשבתים ועומדים ואפילו מניחם אינו עובר בהו בבל יראה אלא יניח מחמצו לכל הפחות כזית לקיים מצות תשביתו כתיקונה ודו"ק

סעיף ב ואם בישל או אפה וכו' אסורים בהנאה כתב המ"א ואע"ג דחמץ אפילו גחלו ואפרו אסור מ"מ הוי זה וזה גורם ר"ל התנור גורם ההיתר והגחלו גורם האיסור משא"כ באבוקה כנגדו קורא אותו רש"י בפסחים ד"ה יוליך אפילו חד גורם וכן דעת הר"ן בע"ז פרק כל הצלמים ביאר להדיא דאם אפה בתנור ישן בעצים דאיסור אף דהוי זו"ז גורם תנור דהיתר ועצים דאיסור ואנן קי"ל זו"ז גורם שרי מ"מ בפת הואיל דיש שבח עצים בפת והאיסור ניכר בו חמור מזו"ז גורם ואסור ודברים אלו בלי ספק מוכרחים מן הש"ס שהרי אפה בו את הפת ודאי קאי על ישן שלא ציננו ורבי אוסר אף דאת"ל דרבי מתיר זו"ז גורם ובע"כ כדבריו דמפני שאבוקה כנגדו חמור ואפשר מפני דהיכי דאבוקה כנגדו בפי התנור אין הכרח כל כך להתנור ורוב ההיסק נעשה ע"י העצים לחודייהו להכי חמור מזו"ז גורם ורש"י קורא אותו חד גורם כנ"ל ומ"מ כתב נמי שם הר"ן ודוקא באבוקה כנגדו אף דע"ז עפרן אסור א"ו דסובר אף שכתב נמי בפ' כ"ש דאיסורן שאפרן אסור אפילו בישלה ע"ג גחלים אסור ואפילו עוממות היינו בבישל ע"ג גחלים לחודייהו דליכא זו"ז גורם אבל אפה פת בתנור ישן שלא ציננו אף שבע"ז אפרן אסור מ"מ זה וזה גורם הוי ואין מסלק זו"ז גורם אלא אבוקה כנגדו או למ"ד לוחשת נמי מיחשב יש שבח עצים בפת כמו אבוקה וכבר הוכחתי בספרי ק"ד שם דזה נמי דעת הטור שם בי"ד סי' קמ"ב מדנתן טעם תוס' ור"ן על דישן יוצן משום דהפסד מועט הוא ואילו נימא כדעת הש"ך שם בדעתו דאבוקה כנגדו לאו דוקא וה"ה דשייך יש שבח עצים ע"י אפרן היכי דאפרן אסור אף כדי לסלק הגורם דהיתר של התנור ופשיטא דישן צינון בעי דאל"ה יאסר הפת א"ו דאזיל שם במחשבה זו (אלא דהכא סותר עצמו) ולכן הוי קשה לו דלמה לי צינון אלא יאפה בו ע"י גחלים כשנסתלק האבוקה ויהיה זו"ז גורם כדהוקשה לתוס' ור"ן ומשני בתי' תוס' ור"ן וזה ברור והיא נמי דעת הרמ"ך הכא והיינו דכתב המ"א אבל אם בישל תבשיל וכו' אסור משום דזה אין לו ענין לזו"ז גורם (ומ"מ הנחתי שם בצ"ע דמנ"ל לחלק בהכי היכי דאפרן אסור דלא יהא שייך החומר דמינכר אסוריה כמו באבוקה כנגדו וזה נמי באמת דעת הש"ך שם בדעת הרמ"ה ואפש' הוא) אמנם מה שכתב תו המ"א דנראה לו להחמיר הכא ולא מטעמייהו אלא מאיבעיא דגמרא כנראה אזיל בשטת מהרש"ל שם דמפרש האיבעי' על זה וזה גורם וכבר עמד המהרש"א שם להקשות עליו דא"כ ליפשט מע"ז שג"כ אינה בטילה (כמבואר בי"ד סי' ק"מ ועיין בר"ן סוף ע"ז) ומ"מ זה וזה גורם שרי וביותר קשה על המ"א שמבאר אף טעם הרמ"ה דהתם (וטור הכא) דכיון דע"ז לא בטילה אפילו זו"ז גורם אסור תלה תניא בדלא תניא שם תמהו כל הפוסקים מטעם דמבואר דאף ע"ז זו"ז גורם שרי ואיהו מבאר אף טעם הטור דהכא הכי בטעם דאין לו מובן ובעי' הגמרא ע"כ אינה אלא באבוקה כנגדו דמוכח ודאי בהר"ן דחמור ולא שייך זו"ז גורם אך לרבנן דשרי משום דאין שבח עצים ובזה תולה הדין בחומרא דאינו בטל ואפשר באמת אף רבנן מודו בע"ז דהפת אסור באבוקה כנגדו וקושי' מהרש"ל ע"כ לבא לדוחק המהרש"א ודו"ק איתא בח"י הכא בשם הש"ך שמותר למכור לגוי חוץ מדמי איסור שבו וכו' ועיין שם בספרי קנין דעה כי השגתי על הש"ך בטוב טעם

סימן תמו סעיף א' הג"ה גם לשרפו במקומו אסור ר"ן וז"ל הר"ן המוצא חמץ בי"ט וכו' דהא לא חזי לטלטולי ולאפוקי וכו' ככל לשון רש"י ולמוצאי י"ט שורפו ובי"ט לא מצי למשרפי' אע"ג דקי"ל מתוך וכו' אבל הכא ליכא דהא נפיק ידי חובתי' בביטול עכ"ל וע"כ מה שכתב ובי"ט לא מצי למשרפי' אין ר"ל שיוציאנו ממקומו לשריפה ע"י מתוך דהא כבר כתב דלא חזי לטלטולי משום מוקצה ומה ענין דמתוך למוקצה הא אף לצורך אוכל נפש אסור מוקצה כדקי"ל אין מסיקין בשברי כלים וכן עצים שנשרו מן הדקל אין מסיקין בהם בי"ט ועיין ס"ס תק"ט במ"א דאך טלטול הוא דשרי במקום אוכל נפש (הן אמת שמעולם בעניותי קשה לי טעם דין זה לפי' רש"י ותוס' ביצה דף י"ב דכל איסור טלטול מוקצה הוא משום גזירה דהוצאה והוצאה גופה שרי' לכ"ע בי"ט אפילו בצורך קצת דלא אוכל נפש והטלטול מוקצה דאתא מכחו יהא אסור אפילו בצורך אוכל נפש ולהרמב"ם דבאמת כתב טעמים אחרים להאיסור טלטול מוקצה עיין ב"י ריש סי' ש"ח: אף דנמי קשה קצת דמה חזי רבנן לאסור בדדהו יותר ממה שאסרה תורה בגופי מלאכות דאורייתא דשרי לצורך אוכל נפש מ"מ אין כ"כ קשה די"ל החמירו בדבריהם יותר משל תורה. (אבל לרש"י) ותוס' והראב"ד קשה) ועל הרמב"ם אין קושיא מסוגיא דביצה להגירסא אלא מעתה הוציא אבנים לב"ה אינו חייב וכן מהסוגיא דכלים שמביא רש"י אין כ"כ מוכרח דמשום גזירה דהוצאה אתינן עלי' כי ע"ש ברש"י. אבל וכו' כנ"ל בהג"ה קשה לי וכי יהא התולדה חמור מן האב. ואולי מפני שהיה אפשר לו להכין מעי"ט ועיין במתני' ריש אלו דברים שזה נמי טעם דאיסור) וגם אילו היה שייך מתוך למוקצה היה לו להקשות מיד על דברי רש"י א"ו ר"ל ובי"ט לא מצי למשרפי' במקומו בלא טלטול וההבערה לישתרי ע"י מתוך ואהא משני כדכתב וכן הוא להדיא בהגהות מיימוני בלשון זה וא"ת יבערנו במקומו וכו' ע"ש וא"כ א"י לפרש הק"ו שדן המ"א כי מה ענין מוקצה למתוך הן אמת שבריב"ש סי' ת"א מבואר כדעת המ"א שהרי כתב אבל חמץ של ישראל שלא בטלו אף בי"ט שורף דמתוך וכו' ומשום איסור טלטול ליכא דאם הבערה התירו לצורך היום כ"ש טלטול ואף דבריו צריכים לי עיון רב] ואולם תירץ הר"ן והג"מ התוס' בפ"ק דכתובות סתרוהו וסברו דאפילו בביטול שייך מתוך משום מצות תשביתו דרבנן מקרי נמי צורך קצת וא"כ נשאר קושי' הג"מ והר"ן במקומה דישרפנו במקומו ולהכי דחק עצמו בתשו' מ"ל

ואני תמה על כל הגדולים דהמעיין בהרשב"א שבת דף כ"ט הבאתיו סי' שי"ח סעיף ג' מעיקרא אין שום קושי' על התוס' שהרי ז"ל שמסיק שלא אסרו אלא לטלטלו או לאכלו ואפילו להשתמש בו בידים כגון הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה ואפילו במקומו שאינו מזיזו ומטלטלו עכ"ל הרי להדיא שהדלקה אפילו במקומו אסור משום מוקצה ודבריו מוכרחים מן הש"ס דאמר וכי מדליק בשבר כלי מדליק ולזה כיוונו נמי תוס' בכתובות דף ז' בלשונם שכתבו משום דאסור לשורפו מדרבנן (ולא כתבו שאסור להוציאו לשרפו) משום מוקצה דאסור לטלטלו כלומר והשריפה גופה היינו הטלטול שאסור