בית מאיר אורח חיים קכא

תהא חייב לשלם דהא ודאי חייב לבערו וכן נמי מה דאיתא בח"מ סי' רצ"ב המפקיד פירות והרקיבו וכו' מוכרן בב"ד וההוא הרקיבו איירי בשהרקיבו אך יותר מכדי חסרונן ולא הרקיבו כולן כדאיתא בהסוגי' דף ל"ח ולא נשמע שם מעולם דאם לא מכר והרקיבו כולם דאז הא' אינו יכול לפטור בהרי שלך לפניך כמבואר שם סי' שס"ג גבי גזלן משום דהוי היזק הניכר א"ו דליתא ואפילו לא מכר והרקיבו כולם וההרקבה גופה באונס נעשה פטור מטעם הנ"ל דהמכירה מעולם לא נתחייב בה ואין צריך כלל לטענת הרי שלך לפניך

ולהכי לענ"ד לא מיבעיא אם עביד כדין וביער דפטור אלא אפילו אם בשכחתו לא נתבער ואפילו היה זה הנפקד ש"ש ונגנב נמי פטור כיון דלא נתחייב כלל מטעם פושע שוב אף שפשע בשמירת הגניבה אינו חייב על הגניבה שהרי כבר אסור בהנאה ופשע בשמורה דלאו מידי שוה ואינו דומה למה שהבאתי לעיל דף ע"א דב"ק דשם פשע בשמירת השור בעוד שהיה ממון ונתחייב עכ"פ בהשבה ומדלא יכול לומר הרי ש"ל חייב אבל בנ' פטור מתחילתו עד סופו ומה שהח"י כתב שבתשו' ש"א מסכים עם המ"א אי בעינא אמינא הרי לא גמר דבריו שם כלל ואי בעינא אמינא דשותף שאני ודלא כמו שכתב בנו שהיה רק נפקד דא"כ למה מזכיר כלל בהשאלה השותפות והוא מפני ששותף עומד ומשועבד שישא ויתן לימכר הסחורה אף קודם שתוזל ולהכי אפשר דמקרי פושע במה שלא מכרו וגדולה מזה מצינן בח"מ סי' קע"ו סעי' י"ד בהג"ה אבל אם מכרה קודם זמנו היה פשיעה וחייב לשלם לחבירו אף דקי"ל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה וע"ש סי' שס"ב סעיף י' והאמת שהנחתי דין זה בצ"ע אם יש לומר בזה שותף גרע עכ"פ אפשר דיש ללמוד משם החומר הנ"ל אבל בשומר בעלמא יראה לענ"ד ברור כנ"ל

סימן תמד סעיף א' ומבערין הכל לפני שבת זה פסק הרמב"ם כת"ק דמתני' דף מ"ט ואיתא שם שהחכמים וראב"צ מסכימים לגבי חולין שמבערין בזמנו [והברור שבזמנו וכן הגיע עת לבער היינו בשעה ששית] ובהברייתא נמי שהעיד ראב"צ במעשה שבא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע עת לבער את החמץ והלכתי אחר אבא וביערנו את החמץ ולהכי משיג הראב"ד דיש ליפסק כראב"צ דמעשה רב: וכן פסק הבעל המאור ונראה דיש ליישב דהנה פלוגת' הנ"ל צריכה ביאור במה פליגי וראיתי בבעל המאור כתב דת"ק סובר כר' יודא שאין ביעור חמץ אלא שריפה וכיון דמיקלע י"ד בשבת דלאו בר שריפה הוא שאין שריפת חמץ דוחה שבת ויש לחוש שמא ישתייר מן החמץ עד זמן איסורו ואיני יכול לשרפו לפיכך עשו לו שעת שתים עשרה ביום י"ג שהוא ע"ש בשעה ששית ביום י"ד ברוב השנים וזהו ששנינו מבערין הכל לפני שבת וחכמים וראב"צ סברי בביעור חמץ מפרר וזורה לרוח ומטיל לים ואין בזה אב מלאכה (ר"ל אלא טלטול מוקצה) ומשום מצות השבתת שאור שהוא בזמנו (ר"ל בזמן שהוא אסור בהנאה לאפוקי מקודם אף שמותר בהנאה) התירו לו אף בשבת להיות מפרר וזורה לרוח ומטיל לים עכ"ל ולפירושו ודאי קשה על רב דאמר רב יהודא בשמו המוצא חמץ בביתו בי"ט כופה עליו כלי ופרש"י דהא לא חזי לטלטולי ואפוקי וקשה הא החכמים וראב"צ לא חשו לאיסור הטלטול אף בשבת ומכ"ש י"ט ואף אי נימא כפרש"י דרב לא איירי אלא היכי שביטל וגם נימא כדפי' נמי הר"ן ריש המס' דאך רב הוא שחידש הצרכת הביטול ולא היה נוהגין בו בזמן המשנה אכתי קשה הא ידעו דין הביטול כמבואר בכמה משניות ולמה התירו הטלטול ולא ביטלו ויהי' אסור לבער] ועד כאן לא פליג הת"ק אלא משום דסובר אין ביעור חמץ אלא שריפ' ודוחק לומר דרב תנא ופליג אכולהו תנאי וע"כ לידחוק לפירושו דמ"ש ומשום מצות השבתת שאור שהוא בזמנו לא לבד בא למעט שעה ה' אף שאז עדיין אינו מוקצה שעדיין מותר בהנאה כנ"ל בהג"ה אלא נמי לומר דוקא מפני שהוא זמנו משא"כ המוצא חמץ בביתו שהיה ברשותו מכבר דזמן השבתת חמץ זה אין היום זמנו אלא מעי"ט שעה ששית בזה סובר רב דלא התירו: וזה על דרך שכ' השואל בתשו' רשב"א סי' ע"א לדחות ראיות הר"י ז"ל לענין מתוך ע"ש ונשמע מיניה דאם נתחמץ בי"ט דודאי עתה זמנו דמודה רב לבערו בי"ט

ואולם ידוע כי פי' הבעה"מ אינו עולה אלא לפרש"י דמה דר"י ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה היינו בשעה ששית משא"כ לפי' ר"ת שהוסכם דבזמנו שהוא שעה ששית מודה ר"י דהשבתתו בכל דבר הא ודאי דלא אזיל פירושו בטעמא דת"ק דהא אין לומר שחשו דילמא ישאר לו חמץ אחר זמן ביעורו שאז דוקא בשריפה דא"כ מה הפעולה שהעמידו שעת שתים עשרה בע"ש לזמן ביעור אכתי יש לחוש שישאר לו עד שבת אחר שעה ששית. א"ו לא חששו אלא מפני שאוכל כל חמש שישאר לו תוך שעה ששית ואז הא השבתתו בכל דבר ודו"ק. וא"כ צ"ע טעמא דת"ק דמצריך לבער לפני שבת מחשש שישתאר ומה בכך הא יוכל לבער בזמנו כמו בחול א"ו דבהא גופי' פליג הת"ק דסובר כרב יודא אמר רב דהטלטול מוקצה נמי בשבת אסור בזמנו בשעה ששית שהוא אסור בהנאה ולהכי אוקמו הזמן ביעור בע"ש והחכמים וראב"צ חולקים וס"ל דמשום השבתתה לא העמידו דבריהם ומדפוסק רב כהת"ק פוסק נמי הרמב"ם כותי' ודו"ק ומהנ"ל תמוה לי פסק ההג"ה דסי' תל"ד סעי' ב' דהביעור יהי' קודם הביטול כדי לקיי' מצות שריפה בחמץ שלו הא אדרבה מדברי כולם הנ"ל נלמד דעיקר מצוה הביעור הוא דוקא בזמנו שהוא כבר אסור בהנאה דהיינו בשעה ששית דאל"ה למה התירו הטלטול מוקצה בשבת בזמן שהגיע העת דהיינו בשעה ששית. היה להם לבער בשעה ה' שעדיין מותר בהנאה ואינו מוקצה. א"ו כנ"ל דעיקר זמנו דוקא בשעה ששית ואם יהיה דוקא קודם הביטול הא הביטול מוכרח דוקא בשעה ה' ועיין נמי סעי' ה'

סעיף ה מבטלו וכופה עלי' כלי עד מוצאי י"ט תימא לי כיון שכתב מבטלו ע"כ דבשעה ה' איירי והרי אז מותר בהנאה ואינו מוקצה ולמה לא יבער אז ע"י פירור וזורה לרוח ועיין בח"י סי' תמ"ו סק"ט ודוחק לומר דאיירי ברגע האחרונה דשעה ה' דיש לו שעות לבטל ואין לו תו שעות לבער ומלבד הדוחק אף לשון הרמב"ם שהוא הכי ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ד' שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי י"ט ומבערו. וקשה כנ"ל אבל העיקר מזה נשמע נמי דעיקר מצות ביעור דוקא בשעה ששית אחר שנאסר בהנאה כדכתב שם נמי תחילת הפרק ג' שכתב ומניחו במקום אחד עד תחילת שעה ששית ביום ומבערו אך אם רצה וכו' אבל עיקר המצוה דוקא הביעור אחר איסורו ולמד זה מהעובדא שהמתינו עד הזמן דהיינו העת שהגיע הזמן כנ"ל ולהכי פוסק דיכפה. עליו כלי עד מוצאי י"ט ומבערו בזמן שהוא אסור בהנאה וזה נמי דלא כהג"ה שבסי' תל"ד שהרי הרמב"ם מלמד לבטל קודם ואח"כ לבער במוצאי י"ט והחמץ אינו שלו ולא לבער בשעה ה' קודם הביטול ויקיים הביעור בחמץ שלו ודו"ק שוב ראיתי בסי' תמ"ו הרגישו הב"ח והמ"א וכתבו דרכים שונים בדעת הרמב"ם מה שאין דעתי נוחה בם ובפרט מה שמסיים המ"א שם סס"ק ג' והרמב"ם מיירי דליכא גוי או כלב תמה אני וכי משום זה נעשה החמץ מוקצה לכן נלענ"ד כדכתבתי

סימן תמה סעי' א' שורפו או פוררו וכו'. איתא בהטור כתב א"א ז"ל דאפילו לרש"י בשעה ה' השבתתו בכל דבר ואינו נראה מפירושו שהוא פי' דלר"י אפילו יוצא בשיירא הוא דוקא בשריפה: וכתב הב"י ובאמת שהוא קושי' על דברי הרא"ש ואפשר לדחוקי ולומר דכל שהוא יוצא בשיירא כיון שאחר שיצא לשיירא אין בידו לבערו חשוב לדידיה בשעה ששית. ותמהני למה כתב הב"י שצריך לדחוק בדברים הללו ע"פ דברי הרא"ש הא בלא"ה מוכרח שטת רש"י הכי שהרי בהכ"מ פ"ג הלכה י"א כתב וא"ת אליבא דכ"ע במאי איפלגו ר"י ורבנן דהא כיון שהטילו לים או זרה לרוח הרי הוציאו מרשותו וכו' ע"ש שהאריך והעלה מכח קושי' זו לעיקר א"נ שלא בשעת ביעורו היינו שעה ששית וכדפי' רש"י ושעת ביעורו היינו תחילת ז' או כדפי' ר"ת ושעת ביעורו היינו שעה ששית ושלא בשעת ביעורו