בית מאיר אורח חיים קיח

משמעות הש"ס דאינו אלא דרבנן היינו משום דטעמו אינו אלא קיוהא כדכתב שם הפ"ח נמי אבל תבלין אפשר דאפילו ביותר מס' כל שמרגישין טעמו הוי דאורייתא למ"ד טכ"ע דאורייתא מ"מ מדנסיב לה הש"ס בחדא שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידא ולא בטלו משמע יותר כדעת האו"ה ופר"ח בסי' ק' דתרווייהו אך דרבנן ועיין בספרי קנין דעה סי' שכ"ד מה שהוצרכתי לדחוק בלשון הרא"ש שבתשו' כלל ב' סי' ב' דמשמע מיני' דאפילו בשאור הוי דאורייתא מטעם דמילתא דלטעמא עביד לא בטל וצ"ע אם לא באמת אזיל בשטת המ"ך הנ"ל דמה דשאור לא בטל היינו מפני שנ"ט וסובר באמת דחיות התוס' בסוגי' דנדה הנ"ל לעיקר ולא כדהוצאתי משמעות דליהוי חד עם דימוע וא"כ מידי דלטעמא עביד לא בטל הוי דאורייתא (וכן סובר בפשיטות התי"ט במס' טבול יום פ"ג משנה ד' אך בתשו' הרא"ש מ"מ צ"ע מפני שאף על ככר יהיב טעם זה ממה שודאי אינו אלא דרבנן:] ונ"מ דהנה איתא בפר"ח סי' תמ"ז אחרי שהאריך להשיג על הטור ופוסק דאפילו נתערב אחר פסח חמץ שעבר עליו הפסח בפחות מס' נמי מותר מ"מ כתב שמרים של שכר שעבר עליו הפסח וכן שאור וכיוצא בו אם העמיד גבינות בהם או החמיץ בהם עיסה אסורים דדבר המעמיד לא בטל כמבואר בטור סי' זה בשם הר"י ז"ל והא ודאי טעמא בעי כדכתב הח"י סוף ס"ק ט"ז ומ"מ נ"ל דאפשר דכל הני דאמרינן מידי דלטעמי' עביד לא בטל או משום דבר המעמיד לא גרעו מנתערב פחות מס' וא"כ למה אוסר הפר"ח כל הגבינות והעיסה. בפרט לשיטתי' בי"ד דהכל אינו אלא מדרבנן

אמנם זה ל"ק די"ל אף שאינם אלא מדרבנן מ"מ מדחזינן דהחמירו בו חכמים יותר מתערובות פחות מס' ודאי מגרע גרע שהרי בחולין דף ו' הנ"ל איתא דעל תערובות דמאי לא גזרו אפילו בנ"ט גמור ועל השאור והתבלין גזרו ואסרו אפילו באלף ש"מ דמ"מ מדבריהם אינו בכלל תערובות וכן העלה הב"י בי"ד ריש סי' קי"ב דשאור של גוים לא בטל אף דלא גזרו על תערובות פת גוי ואפילו בפחות מס' וכן בדבר המעמיד מצינן בע"ז דף ל"ה דמורייס אף שנותנין לתוכו יין להשביח דודאי הני בפחות מס' מ"מ לרבנן שרי בהנאה משום דליתי' לאיסורא בעיני' אלא בתערובות ואילו העמדת גבינה חשוב כמאן דאיכא בעיני' א"כ חזינן דהנהו ענינים מדבריהם אינו בכלל תערובות שפיר דה"ה אינו בכלל תערובת דלא קנס ר"ש וכיון דעבר על השמרים בבל יראה ושייך למקנסי' שוב אף אלו ענינים אינם בכלל תערובת דלא קנס ר"ש אלא קנסינן לי' ואסור ואולם זה ניחא בהועמד גבינות בחמץ שעבר עליו הפסח אבל אם הועמדו בחמץ לפני הפסח ועבר עליהם הפסח ודאי איני יודע טעם כלל לאוסרם נהי דלהשהותם לכתחילה אסור להחולקים על הטור וס"ל דאף במידי דרבנן גזרינן דילמא אתא למיכל כמבואר ריש סי' תמ"ב והיינו טעמא דהרשב"א סי' תת"ן מ"מ אם השהה אותם בדיעבד נהי דנימא דלא חשוב תערובות אלא בעין מה בכך ומי גרע מנוקשה בעיני' דמבואר ס"ס תמ"ז דאחר פסח שרי הואיל דלא עבר על בל יראה וזה בדבר המעמיד אבל במידי דלטעמא עביד דלא בטל דומיא דעובדא דנ"ש שמביא הח"י הנ"ל תלי' בהנ"ל אם הוא דאורייתא למ"ד טכ"ע דאורייתא י"ל דאסור לאחר פסח למסקנת הח"י ריש סי' תמ"ב דעובר עליו בב"י ואפילו ליכא כזית בכדא"פ אבל אם אינו אלא דרבנן כדעת האו"ה ופר"ח סי' ק' הנ"ל נמי א"י טעם לאיסור אחר הפסח דמ"ש מנוקשה בעיני' והאמת המשמעות הר"י שבטור ס"ס תמ"ז שכתב ושאור כיון שהוא דבר המעמיד אפילו אם ביטלו בשוגג אסור כיון דלטעמי' עביד לא בטל משמע ברור דקאי אפילו ביטלו שוגג לפני פסח שאסור אחר פסח כריש לישני' שם וע"ש פי' דבריו בב"י וא"כ יהא נשמע נמי מיני' דס"ל דמידי דלטעמא עביד לא בטל ד"ת ושאור בעיסה נמי מחמת טעם הוא כדעת המנחת כהן הנ"ל ודלא כפר"ח אלא שנותן עליו דין שניהם מעמיד ולטעמא עביד וכן עיקר וצ"ע:

ודע שמה שמביא המ"א בשם הרמב"ן סי' ח' בהתשו' המיוחסת אינו בנמצא גלל כן א"י כלל מקומו איו ובגוף הדין שזה הי' רביעי או חמישי לו. עיין בהפר"ח סי' תמ"ז סעי' י"א קרוב לסוף ד"ה בטל בס' כי צ"ע דברי הרמב"ן שמביא תו מביא המ"א בשם רדב"ז גבינה שהעמידו בקיבה שהיתה בכלי חמץ אסור לאוכלה ומותר להשהותה והספר אין בידי ולפענ"ד למה דנהיגין ליפסק חוזר וניעור אף הי' מותר לאוכלה דנהי דקיבה הוא דבר המעמיד דלא בטל הא אזלינן בתר העיקר כדאיתא בי"ד סי' ק"ה סעיף י"ד ואולי הרדב"ז חושש לגבי איסור חמץ לשיטת הפוסקי' בב"י סי' ק"ה על החולקים על פסק הש"ע שם וצ"ע בהספר, סעיף ז ואם לאו חייב לבערו כתב המ"א ודוקא וכו' אבל דעת הרבה פוסקים וכו' בתשו' ח"צ סי' פ"א כתב דפלוגתייהו אם נאמר חצי שעור אסור מן התורה בשאר איסורין דלאו אכילת איסור וכבר הרגיש עליו המגיה למ"ל ריש פרק י"ג מה"ש דמבואר דאף לענין אפי' בשבת שייך חצי שעור אסור מה"ת אמנם בספר שאגת ארי' סוף סי' פ"א מחליט ג"כ ובכולי שמעתא דבצק שבסידקי עריבה מוכח דבפחות מכזית אפי' איסורא דרבנן נמי ליכא וכתב ונ"ל ליתן טעם לדבר דמאי שנא לענין ב"י דליכא איסורא כלל בפחות מכשעור משא"כ בכל איסורין דקי"ל ח"ש אסור מה"ת היינו משום דאמרינן התם דהטעם משום דחזי לאיצטרופי וה"ט לא שייך אלא באיסורי אכילה (וזה ודאי ליתא דכן נמי שייך בכל איסורי שבת כנ"ל) דקיי"ל אם אוכל כזית בכדי אכילת פרס מצטרף וחייב עליו. הרי שאם אכל עכשיו כ"ש כשיחזור ויאכל בכדא"פ עד שישלים עמו לשיעור כזית נמצא האי כ"ש שאכל כבר באיסורא אכל למפרע דהא איהו מצטרף ומשלים השיעור אבל גבי ב"י דאפילו אם ישלים לבתר זמן לכזית אינו עובר אלא על מכאן ולהבא וכל זמן ששהא אצלו פחות מכזית ליכא איסורא כלל למפרע אפילו לבתר שהשלימו לכזית אינו עובר על שהיות פחות מכשעור כלל דלשעבר אלא על להבא משעה שהשלים לכשעור וכיון דא"א לעולם שיבא לידי איסור על שהי' זו של פחות מכשעור לענין ב"י למפרע לית לן בה עכ"ל ודבריו תמוהים דמי הגיד לו נבואה זו דלבתר שהשלים עד כזית לא עבר על למפרע ומ"ש דאיסורי שבת ואי משום דמסתביר לו הכי מפני שבכל איסורים אם לא נצטרף החצי שעור דלמפרע לא משכחת כלל האיסור אף להבא דהא השני נמי אך חצי שיעור א"ו דנצטרף ההוא דלמפרע משא"כ בב"י דאף אי לא נימא דעביד איסורא למפרע מ"מ מאז והלאה דצירף החצי שעור שני ונעשה חמץ שעור שלם ממילא עובר על ב"י מאז והלאה על השעור שלם אף זה לאו מידי הוא דהא אף לענין מלקות שייך צירוף כדאיתא מס' שבת דף ע"א ד"ה משני מינין וא"כ הא ידוע דמלקות דב"י ליכא אלא ע"י מעשה שקנה או חימץ עיסה כדאיתא בהרמב"ם וא"כ הגע עצמך אילו קנה או חימץ פחות מכזית ושוב קנה או חימץ עד שהשלים לכשעור הא ודאי דא"א להקנותו על דמאז והלאה משהא שעור שלם דזה לאו שאין בו מעשה הוא אלא ע"י הצירוף דלמפרע מלקין אותו על המעשה דעביד הרי להדיא דמקרי שפיר חזו לאצטרופי

לכן לענ"ד אי נימא הדברים בדעת הרא"ש דפחות מכזית א"צ ביעור אפילו באינו דבוק הוא מטעם דלא שייך באיסור ב"י חצי שיעור אסור מן התורה ע"כ כתי' הא"נ שכתב הח"צ א"נ י"ל דאף דבכל איסורין פחות מכשעור נמי אסור מן התורה היינו דוקא כשעשה מעשה שמחשיבו לאותו פחות מכשעור אבל בחמץ פחות מכזית שאינו עושה דבר שמראה שמחשיבו לא אמרינן בו חזי לאצטרופי וא"כ ודאי לא פעל הש"א מאומה דהא הפודה ודאי מחשיבו] ליישב מה דקשה על שטת תוס' מביצה שהקשתי אף אני ת"ל מכבר וגם כבר היא מבוארת בספר פ"י לביצה. [ודבריהם ישבתי על פי תי' הא"נ שבח"צ. דפחות מכשעור אין היתר אלא היכי דלא עביד מעשה ובאופן זה הוא פלוגתא דב"ש וב"ה לענין האיסור והתוס' שפיר הוכיחו וא"א לומר כדתי' שם נמי קושי' ע"י פחות מכשעור דהיכי