בית מאיר אורח חיים קיז

סעיף ה אם העמיד גבינות כתב המ"א וכתב באו"ה דד"ת בטל אלא מדרבנן אסור אבל הטור כתב דחשוב כמו בעיני' משמע דס"ל דאסור מדאורייתא דאל"כ לא היה צריך לבערו לדעתו והפר"ח מדנמי מחליט דדבר המעמיד אך דרבנן מניח הטור בתימא והח"י נמי כתב ואע"ג דדבר המעמיד ומילתא דלטעמא עביד דלא בטל הוא רק דרבנן כמ"ש תוס' פרק כל הזבחים (דברים אלו לא מצאתי בתוס' זולת דף ע"ג ע"ב בד"ה אלא שם הוכיחו הכי בדין דבר חשוב ואין ענין לזה כלל ועיין פר"ח סי' צ"ח ס"ק כ"ה ודבריו שם מסתברים יותר ממה דסותר עצמו בסי' ק' סק"ג) והאו"ה מ"מ כיון דדבר המעמיד הוי כמו בעין לכן נאסר אפילו בדיעבד אם השהה אותן עד לאחר פסח ואפשר שזה דעת הטור ודבריו אינם מובנים דלהחלטתו דאינו אסור אלא מדרבנן ומדאוריתא שרי באכילה מאין יבא איסורו אפילו להשהותו לכתחילה לשטת הטור ומכ"ש לאסור בדיעבד אם שהה לכ"ע

ואולם אית' במרדכי בשם רבינו טובי' הובא בב"י י"ד ס"ס קי"ח כ' ועוד נראה לר"ט דאפי' לשמואל דאמר שמעמידין אות' בעור קבת נבילה דאפי' אם ת"ל דדבר המעמיד הוי כבית שאור שחימוצו קשה מ"מ אי שם אלא נ"ט ורש"י פסק דטעמא הוי דרבנן ואף לדברי ר"ת דטכ"ע דאורייתא למה וכו' משמע מיני' דדבר המעמיד תלי' בפלוגתא דטעם כעיקר ולשטת ר"ת נמי הוי דאורייתא וכן משמע לשון רבינו שמשון בן אברהם בתשו' שבמרדכי פרק כל הבשר שכתב והא דלא קתני ואם יש בו כדי להעמיד טעם מפרש בדבריו דאסור משום נותן טעם. משמע נמי מיני' דקורא להעמדה גופה טעם. וא"כ לא נפלאת היא אם גם הטור בשיטתייהו ומה שהפר"ח הנ"ל כתב בשם הרמב"ם פט"ו מהמ"א דהוי דרבנן. מלבד שאין מוכרח כולי האי שמה שמסיים כל אלו השעורין וכו' דקאי נמי על אם יש בו כדי לחמץ אלא אפילו אם נמי קאי עליו אין ראי' שהרי פוסק טעם כעיקר ל"ד ומה שמביא נמי שתי תשו' רשב"א עיין בדבריו כי לא איירי כלל מדבר המעמיד אלא מדין ברי' ומ"מ י"ל בדבר המעמיד כדעת ר"ט הנ"ל אבל יש ראי' ברורה לענ"ד כדעת האו"ה דהנה איתא בחולין דף קט"ז המעמיד בעור של קבה אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה ולא מיבעי' למה דדייקו תוס' מיני' דף צ"ט ע"ב סוף ד"ה לא וכתבו משמע הא ליכא נותן טעם שרי אע"פ שהעמיד החלב משום דהעמדה לא חשובה טעמא וה"ה חימוץ ומשני שאני שאור שחימוצו קשה (ר"ל שאני שאור שחימוצו חשוב טעם ולא קיוהא מפני שחימוצו קשה) הרי לדבריהם מבואר דהעמדה היכי שנתבטל בס' האיסור לאו כלום הוא ומה שכתבו בע"ז דף ל"ה וי"ל דדוקא נקיט נבילה דאז איכא בה איסורא דאורייתא אבל בשחיטה משום בב"ח ליכא איסורא דאורייתא דצונן בצונן הוא ואע"ג דאקומי קמוקים אינו אסור אלא מדרבנן. ע"כ ר"ל משום דבנבילה איכא בה איסור דאורייתא כלומר ויש לספוק דיש בו בנ"ט והוי א"ד ובשל גוים לא התירו ע"י טעימה כמבואר בהיש"ש הנ"ל בשם הראשונים משא"כ בב"ח אף אם יש בה בנ"ט וגם אקומי קמוקים לא תימא דיהא נחשב ע"י ההעמדה כביטול ויהי' איסור תורה דמ"מ כיון דצונן הוא אינו אלא דרבנן אבל ביתר מס' לדעתם ההעמדה לא מידי הוא ושטה זו תופס היש"ש שמביא המ"א ונסתייע מר"ת שפסק הכי והוא בתשו' רבינו שמשון ב"א שהעיד הכי בשם ר"ת אבל באו"ה כלל כ"ה כותב בשם ר"ת רק דמדאורייתא אינו אוסר וכבר הרגיש הפר"ח בסי' צ"ח בסתירת עדות זה וגם מה שמחלק שם היש"ש בין איסורי הנאה דאית בהו משום העמדה לאיסורי אכילה כתב הפר"ח הנ"ל שאינו מחוור) אלא אפילו לדעת רה"פ שתפסו סברת הר"י מג"ש דטעם מתני' דלעיל משום דבב"ח ליכא למימר דכיון דאקומי קמוקים לא בטל דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בב"ח הוא אלא האי באפי' קאי והאי באפי' קאי והיא שטת הרמב"ם מכל מקום הא מקשה היש"ש שם בלשון זה דמאחר שחזינן בב"ח שאין הולכין אחר המעמיד ה"ה בשאר איסורים נהי דבב"ח דרך בישול אסרה תורה מ"מ מדרבנן אסור בכל ענין ואם איתא דהוי אזלינן בשאר איסורין אחר המעמיד ה"ה בב"ח באיסור דידי' שהוא מדרבנן וכה"ג מקשה הפר"ח י"ד בסי' הנ"ל וכתב וק"ל דמה בכך דבטעמא תלה לי' רחמנא אכתי ליתסר מדרבנן משום מעמיד דומי' דנבילה ודחק שם והוא בסק"ז תוך ד"ה עוד כתב וע"ש כי הוא שם רק מביא לשון תירוץ הרשב"א ושפיר מקשה אבל לתירוץ לשון הר"ן לענ"ד מעיקרא לק"מ דדוקא בנבילה שייך לומר שגזרו מדבריהם דהיכי שהאיסור מעמיד ליהוי ולא ליבטל כאילו הוא בעין משא"כ בב"ח דגוף הבשר היתר ואין כאן אלא עור כ"ש שאינו נותן טעם ובטל בס' ואין כאן אף טעם בב"ח איך יגזרו על האיסור דלא ליבטל הא אין כאן איסור כלל ואף מדרבנן דכל כמה דלא יהיב טעמא ההוא באפי' קאי והאי באפי' קאי וכ"ת נהי דעור לא יהיב טעמא בחלב הא החלב יהבה בי' טעמא ויש על העור מ"מ איסור דרבנן ולא ליבטל מפני העמדתו זה ניחא אילו היינו צריכים לבטל אף העור אבל אינו כן אלא דהעור בתר ההעמדה נזרק לחוץ וכל הביטול אינו אלא להשרף היוצא ממנו וזה השרף מיד כשיוצא הא נתבטל בס' ואיהו גופי' עדיין לא נעשה נבילה מדאינו ע"י ביטול כדאיתא בפר"ח י"ד סי' פ"ז סס"ק ז"ך אלא חלק השרף בשר לחודי' קאי וכן חלק השרף חלב לחודי' וכיון דחלק השרף בשר נתבטל בס' שוב אין כאן איסור בב"ח כלל דליגזרו עליו דלא ליבטל ודוק באופן דנקטינן דשטת הרמב"ם ברורה. עכ"ז מוכח מזה דלא כדעת ר"ט ודעמי' דיהי' ההעמדה גופה נחשבת טעם ולמ"ד טעם כעיקר ד"ת אף דבר המעמיד לא בטל מדאורייתא דא"כ ודאי נשאר הקושי' דנימא דע"י ההעמדה נעשה האיסור בב"ח מדרבנן כמו שנעשה ע"י טעם

ועדיין נשאר לבאר מה שמחליט נמי האו"ה דמילתא דלטעמי' עביד דנמי דרבנן וכבר כתבתי דמה שלמדו האו"ה בק"ו מדבר המעמיד בודאי ק"ו פריכא הוא כדאיתא בפר"ח הנ"ל בהג"ה דמסתביר טעמו דלשם אמנם במס' נדה דף מ"ז איתא עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה דברי ר"מ ור"י ר' יוסי ור"ש פוטרין ופלוגתייהו הוא משום דר"מ ור"י סוברים חלה בזמן הזה דאוריית' ולא אתא דימוע דרבנן ומפקע לחלה דאורייתא ומזה הוכחה ברורה למה שהעלתי בספרי קנין דעה סי' צ"ח דלא כהפר"ח שכתב על דברי האגור דשאור ועיסה שני מינים הוא דשבוש. הוא אלא דבאמת שני מינים הם ע"ש שהארכתי דאילו כדעתו שהם מין במינו הא לר"י מב"מ לא בטל ד"ת ותינח דימוע יבש ביבש דמודה ר"י דד"ת בטל כדהעלו תוס' בכמה מקומות אבל שאור בעיסה הא מבואר בתוס' מנחות דף ק"ב ע"ב שכמו כן הי' יכול להקשות מההוא של שאור ושל חולין ושל תרומה שנפלו בעיסה דאין לח ומתערב יתר ממנו וא"כ אילו שאור ועיסה יהי' מב"מ למה לר"י חייב בחלה א"ו כדהעלתי שם דהוי מבשא"מ) וזה ניחא בדימוע אבל בעיסה שנתחמצה נימא דהוא נמי דאורייתא מטעם דכל דלטעמא עביד לא בטיל כדאיתא בחולין דף ו' א"ו משמע דאינו אלא דרבנן ואף דתוס' שם דוחים די"ל דאך לענין זה הוא דרבנן שגם החולין נחשבו כתרומה ליפטר מן החלה ולא לענין איסור מ"מ כיון דמסקו ממקום אחר לענין דימוע דהוא דרבנן לכל ענין ה"ה משמע למחמץ וא"כ י"ל ה"ה תבלין דנמי בחד סוג נקטינהו הש"ס חולין הנ"ל עם שאור נמי אך מדרבנן כדעת הפר"ח סי' ק' הנ"ל הגם דזה ניחא לדעת המ"ב שבפר"ח סי' צ"ח ד"ה וקודם שכתב שנראה מן הגמרא שהטעם שדבר המחמץ אוסר בכל שהוא היינו מפני שנ"ט בהיתר וא"כ הוא ממש חד סוג עם תבלין משא"כ להפר"ח שם שדחה לדבריו (ועדיין צ"ע) והעלה דטעם דמחמץ דהוא דבר האיסור הוא הניכר דומיא דמעמיד ולהכי לומד שם מדאיסור מעמד במשא"מ ה"ה לחמץ ע"ש שהאריך א"כ אפשר עדיין יש לחלק בין מחמץ דאף שהעלינו