בית מאיר אורח חיים קיט

דפודה ועביד מעשה מחשיבו ודאי דחצי שעור אסור מן התורה וזה ברור] אמנם האמת אגיד דלדעתי מעיקרא אין דברי הרא"ש נוגעים בהענין דחצי שעור אסור מן התורה אם לאו אלא כדכתב הפר"ח לשטת רש"י בלשון זה ויותר נ"ל דס"ל לרש"י דחצי זית דעריבה שאני דלא מאיס ולהכי מיחייב לבעורי אבל בבית כיון דמתלכלך ומאיס בחצי זית לא גזרו רבנן ובסק"ח כתב והרא"ש שכתב דלאו דוקא דבוקים אפשר דס"ל כמ"ש לעיל דחצי זית דעריבה שאני דלא מאיס ודבריו מוכרחים שהרי הרא"ש לא הכריע להדיא דלא כרש"י והרי רש"י להדיא פוסק דעל שפה או מגבו אפילו פחות מכזית עובר ובודאי דלא ס"ל דאין בזה משום חצי שעור לא אסר בב"י ומוכרח טעמו ואפילו לפי' ר"י דשלא במקום לישה ופחות מכזית תמיד אינו עובר נ"ל טעמם פשוט דמדמי פחות משעור זה לפירורים דממילא בטלו כמו שההכרח לומר להמ"ד בגמרא לקולא דפחות מכזית אפילו אינו עשוי לחזק אינו עובר דטעמו פשוט דמדמהו לפירורין דממילא ביטלו וה"ה בצק פחות מכזית דנמי לא חשוב לאפותו ובטל ממילא ולהרמב"ם הכל מפני שעכ"פ דבוק לכלי וזה אפילו אם למ"ד עובר הוא מד"ת דחצי שעור אסור מן התורה ודוק:

סעיף ח הואיל ואלו וכו' עיין מ"א מביא הרא"ש והה"מ וכתב ופשוט הוא וכו' ואם לא ביטלם צריך ביעור ובפסקי מהאר"י סי' קס"ד מבואר איפכא שהרי כתב ואין נראה דאחטה גופה קאי דפחות מכזית אין צריך ביעור כדאיתא פרק א"ע ושם בפסח איירי דלא שייך ביטול וגם המעיין בהרא"ש יראה להדיא דקאי על דברי הרמב"ם שנתן טעם על האיבעי' דלא איפשטה הואיל והן דבוקין לכן הספק דאם לא ניחש שיתקבצו לא צריך ביעור הא אילו לא היו דבוקים לא היה איבעי' כלל דבלא החשש שיתקבצו נמי היו צריכים ביעור בלא ספק ולא היה הביטול מועיל משא"כ עתה הביטול מועיל כדי שיהיה ספק דרבנן וע"ז כתב הרא"ש דלאו דוקא דבוקים אלא אפילו אינם דבוקים נמי האיבעי' דאילו בלא חשש שיתכנשו א"צ ביעור מפני שהם פחותים מכזית ועתה שהוא ספק מועיל הביטול מבואר מיני' דלפחות מכזית לחוד דודאי אין ספק ל"צ לא ביעור ולא ביטול כדכתב מהרא"י הנ"ל וכן הבינו הח"צ וש"א הנ"ל. ודבריו אינם מובנים וצ"ע:

סעיף ט ונסרח עד שאינו ראוי לכלב עיין מ"א מביא הרא"ש בדין אלמודי ופירשו בפי' מעוקם כדי לתמוה על הטור והוא ללא דבר וגרם לו זה מפני שהעתיק הי"א קמ"א בט"ס י"א שמותר אחר הפסח דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ולא הרגיש להבנתו הי' ראוי להיות תיבה זו מיד י"א שמותר אחר הפסח בהנאה ותו דבאמת חמץ ע"י תערובות שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה אלא שט"ס הוא. וכן השמיט הח"י תיבה זו בההעתקה ופי' הרא"ש הוא פשוט דתחילה כ' יש רוצים לומר לאו דוקא הנאה דה"ה נמי אכיל' דעפרא בעלמא הוא. ר"ל כדמובא דעה זו בהר"ן משום דאכילה כזו אינה אלא הנאה ופליג עלייהו הרא"ש ושוב מביא המורייס יש מי שאומרים שמותר אחר הפסח חדא שהחמץ ע"י תערובות שעבר עליו הפסח מותר והיינו נמי אכילה ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו והיינו ע"פ הדעה הקודמות שחושבים אכילה זו אך להנאה ע"ז השיב הרא"ש בשם רבותיו וכתב ומשום שחרכו קודם זמנו וכו' ועוד אפי' לשטתייהו לא קאמרינן חרכו קודם זמנו מותר באכילתו לאחר זמנו אלא שהם סברו דאכילה זו אינה אלא הנאה משום דלאו אורחי' לאכול פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחי' למיכל הכי ודאי אסור אף לשטתם וזה ברור ולא איירי הרא"ש אלא מאיסור אכילה מה דהעתיק הטור בשמו ומאיסור הנאה לא איירי כלל ומשום דבאמת אין בו טעם אלא שמא לא חרכו יפה והיא מילתא דלא פסיקא ולא חש לי'

סימן תמג סעיף א' הג"ה ובשנת העיבור עיין מ"א כתב והלבוש סי' רל"ג כתב לחשוב מהנץ החמה עד סוף וצ"ל עת השקיעה וכן הוא בלבוש ואין ביניהם אלא דבר מועט ע"כ. אין ר"ל בין דעת הב"ח ולבוש שזה אינו כי להב"ח אוכלין ה' שעות ההשוי כדכתב ריש דבריו ואילו להלבוש קודם כל אוכלין מע"ה שע"ה ההשוי' י"ב מנוטין דהיינו הד' מילין שמן ע"ה עד הנץ כי המיל הוא ח"י מנוטין ועיין סי' תנ"ט בח"י ושוב אוכלים שליש היום שהוא לחשבונם מהנץ עד עת השקיעה והשקיע' גופה ג"כ ד' מילין שהוא שעה י"ב. מנוטין וכשתסיר מן היום שני זמנים אלו שאינו בא לחשבון היום דהיינו הד' שעות שהוא שליש היום אין אותו שליש כי אם ד' שעות ההשוי' י"ב מנוטין נמצא אוכלים מע"ה ה' שעות ההשוי' כ"ד מינוטין והרי ההבדל מה שאוכלים יותר לדעת הלבוש כ"ד מינוטין ואין זה זמן מועט א"ו ר"ל לדעת הלבוש שהוא מיקל אין בין הדעות שבש"ע אלא זמן מועט דהיינו אך ששה מינוטין כי אף לדעה ראשונה שהוא לענין היום מ"מ אוכלים עד ששה מינוטין לפני השני שעות שקודם חצות ואולם כל זה לפי מה שממשיל שהיום אינו מע"ה עד צ"ה כ"א ט"ו שעות אבל בשנת העיבור לפעמים היוה מע"ה עד צ"ה י"ז שעות ואף לדעת הלבוש יש ביניהם הרבה כי אם אוכלים קודם כל שעה י"ב מינוטין כנ"ל מע"ה עד הנץ ושוב אוכלים ד' שעות זמניים שהוא שליש היום הנשאר כשתסיר שני זמנים הנ"ל והוא י"ד שעות ההשוי' ל"ו מינוטין נמצא השליש ד' שעות נ"ב מינוטין ואי אפשר לאכול מע"ה כי אם ששה שעות ד' מינוטין נמצא ההבדל בין דעה אחרונה שהיא שתי שעות קודם חצות כ"ו מינוטין שהוא קרוב לחצי שעה ומזה תבין דלשטת הוא החומרא שאז אין אוכלים מע"ה כי אם ה' שעות מ' מינוטין אם היום ארוך כנ"ל ומה שבח"י בשם מנחת כהן דלענין זה שהוא דרבנן חשבינן לי' מע"ה עד צ"ה ע"כ הוא ט"ס ודוק

סעיף ב ואם לא בא בעליו ימכרנו לגוי ואם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו אפילו אם אינו חייב באחריותו כתב המ"א אע"ג דהוא אינו עובר עליו מ"מ יבערו שלא יעבור עליו המפקיד וכו' והוא בשם הב"ח ואחריו נמשכו כל האחרונים אף הח"י וספר ש"א בסי' פ"ג והפר"ח כתב ביתר שאת בסי' מ' תוך אריכות דבריו אחר שהביא שטות הרמב"ן דכל שהפקיד חמצו אינו עובר המפקיד ע"פ המכילתא כתב ולפי זה ה"ה לחמצו של ישראל ברשות הישראל אחר שלא באחריותו דשניהם אינם עוברים מן התורה. והכא הוסיף ידו שנית לכתוב חייב לבערו זהו לפי דעת הטור והמחבר וכו' ואפשר שיצא להטור דין זה במכ"ש (ובזה נעלם הסוגי' ערוכה ב"ק דף צ"ח ע"ב דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצוים עליו לבערו דלכל הפחות היינו כדי שלא יעבור הגזלן עליו שהוא באחריותו) וכו' אבל לפי מה שהעלתי בס"ס ת"מ דבעינן תרתי לעבור עליו שיהא שלו וברשותו הכא כל כמה דלא קיבל עליו הנפקד אחריות אינו עובר אחד משניהם ואינו מחייב לבערו (א"י אף לשטתו הא הר"ן הוכיח אף לשטת החולקים על הש"ע שבסי' ת"מ ע"פ המכילתא מ"מ מודים דמדרבנן חייב המפקיד לבער ואם לא ביער אף מדרבנן קנסו לאסור החמץ בהנאה ודאי עובר המפקיד עכ"פ על מצוה דרבנן ולמה לא יהא הכא הנפקד חייב לבער כדי שלא יעבור המפקיד על בל יראה דרבנן ומי נתן לו רשות לחלק בזה בין דאורייתא לדרבנן

ואולם כל שטה זו דהאחרונים אינם אלא תימא בעיני דהרי לשטתם יפה כתב הפר"ח דלשטת הפוסקים כהמכילתא ה"ה חמצו של ישראל ברשות ישראל אחר שלא באחריות דשניהם אינם עוברים מן התורה א"כ הוי הדין תורה דלא יראה ולא ימצא אלא תשביתו אך חוכא ואיטלולא דכל אחד יפקיד חמצו ברשות חבירו וחבירו יפקיד אצלו חמצו להסגיר בחדר בטוח אך יתנו שפטורים מכל אחריות ותשביתו למה נאמר ואולם אפילו לשטת הרא"ש דהמפקיד תמיד עובר (ועיין בפ"י שמבאר בטוב ראיות רבינו יונה שכתב עליו הרא"ש שאינו מבינה והיא לענ"ד ראי' מבוארת מתלמודן דנראה דלהכי אפיק הר"י המכילתא מהלכתא על פי תלמודן כי באמת פירוש