בית מאיר אורח חיים קטז

וא"ת שנתערב החומץ עם הדבש ובטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינה היינו כותח דדוקא כל שנתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהא נ"ט אבל כל שדעתו לעשות כך אסור ואינו בטל במיעוטו וכו' ותימא דהא בגמרא מוקי דכותח מיירי שיש בו כזית בכדא"פ הא לא"ה שרי וצ"ל דס"ל דמדאורייתא שרי ומדרבנן אסור עכ"ל המ"א ואיני יוכל לכוין בלשונו דמדמוקים בכזית בכדא"פ נשמע מיני' הא לא"ה שרי הא אדרבה הסוגי' מסיק דאין באכילתו כהוגן כזית בכדא"פ אם לא ע"י אכילה שבטלה אצל כל אדם ולהכי ליכא לחיובו מטעם כזית בכדא"פ כי אם מטעם היתר מצטרף לאיסור וא"כ מי הגיד לו דבליכא כזית בכדא"פ דשרי כדמסיק וצ"ל דס"ל דמאורייתא שרי ומדרבנן אסור כלומר מה דדייק הא לא"ה שרי היינו מדאורייתא הא מדרבנן אסור וזה אינו אלא דאפילו אין בו כזית בכדא"פ נמי אסור מטעם היתר מצטרף לאיסור לר"א: אמנם דברי הרשב"א צ"ע מצד אחר דמה הראיה משם דלא בטל במיעוטו דהיינו מבשא"מ דלית ביה טעמא דאיסור דמ"מ אינו בטל מדרבנן מפני שנותנו בכיון ומה ענין דד' מיני מדינה להכא דמדינא דאורייתא אתינן עלי' מטעם היתר מצטרף לאיסור וגם באמת יש שם עכ"פ כזית בכדא"פ דאינו בטל במיעוטו ואולם דברי רשב"א אלו אמורים נמי בהראב"ד שבהרא"ש פרק השוכר את הפועלים על המתני' דאלו אסורים ואוסרים בכ"ש בלשון זה והראב"ד תמה על רב אלפס דמנין לו דחמץ בפסח אוסר תערובתו בהנאה במשהו וזה לא נזכר בשום מקום ואי משום הנך דאלו עוברין לאו משום משהו מיתסרי אלא משום נותן טעם הרבה שיש בהן וכבר פי' מגמרא אחד מהן או זתים המצרי תלתי חטין והוא מעיד על השאר שיש בהן חמץ הרבה ועוד דהנהו שאני שאין גופי המאכל נעשה זולת החמץ שיש בהן וכיון שיש בהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובים כאילו הכל חמץ וכו' וה"נ איתא לשון הרשב"א בתשו' סי' ל' בלשון זה וחמץ בפסח אעפ"י שאוסר בכ"ש הנ"מ באכילה אבל בהנאה אין אוסר וכו' שוב כתב נמי ואלו חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אינו אוסר בכ"ש בהנאה אא"כ ממכשירי המאכל כאותן השנוין במשנת א"ע זתים המצרי וחבריו עכ"ל ויש לתמוה נמי דמנ"ל דדיני דא"ע אוסרים בכ"ש בהנאה הא שם לא היה כ"ש אלא באמת כדכתב הראב"ד וכדבאמת אף בכותח היה כזית בכדא"פ:

והנלענ"ד לבאר דבריהם ע"פ דברי הפר"ח סי' זה כתב ועוד מסתביר לי דאפילו דאיכא כזית בכדא"פ כיון דליכא טעמא בטל ברוב ותדע דהא כיון דליכא טעמא הוי לי' כמב"מ דליכא למיקם אטעמא דמיבטל ברובא וכ"כ הר"ן והרשב"א בפשיטות בפרק ג"ה וכו' אך קשה לזה שהרי כתב רש"י בפרק א"ע בסוף הסוגי' דרבנן דפליגי עלי' דר"א בכותח לית להו טעם כעיקר דאורייתא ואעפ"כ אמרינן התם בסוגי' אי כזית בכדא"פ אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א ומשני הנח לכותח דלית ביה כזית בכדא"פ וכו' אלמא דאפילו מאן דלית לי' טעם כעיקר אי איכא כזית בכדא"פ לוקה וה"ה לדידן דקי"ל דטכ"ע דאורייתא אי איכא כזית בכדא"פ אפילו דליכא טעמא משמע דלקי וכו' ע"ש. והנה קושייתו ע"פ שטת רש"י קשה נמי על ר' אלעזר דמה בכך דדרש כל לרבות עירובו דהיינו היתר מצטרף לאיסור הא ע"כ ר"א נמי לית לי' טכ"ע דאל"ה למה לו הדרשה דכל וכמו דס"ל להפר"ח דמאן דלית לי' טכ"ע אף על כזית בכדא"פ לא מחייב משום דהאיסור גופיה בטל ברוב ה"נ איך אפשר לחייב על פי היתר מצטרף לאיסור הא אין כאן איסור כלל כיון דנתבטל ברוב אבל לענ"ד מעיקרא אין כאן קושי' דע"כ לא אסרו הרשב"א והר"ן דהיכא דליכא טעמא לא שייך כזית בכדא"פ אלא בדליכא טעמא כלל מן האיסור שאז האיסור בטל וכה"ג באמת אף לר"א אי אפשר לחייב מטעם היתר מצטרף לאיסור משא"כ כשיש בו טעם האיסור מה בכך שהטעם עצמו אינו כעיקר ושרי מ"מ הרגשת טעם זה אינו מניח להאיסור להתבטל והוי דומיא דאיסור הניכר וממילא מדהאיסור אינו בטל חייב על כזית בכדא"פ לכ"ע ולר"א מטעם היתר מצטרף לאיסור אפילו בדליכא כזית בכדא"פ וכן להטור אפילו אין בו טעם חמץ מ"מ הקיוהא דאתא מיניה דמינכר מכחו שהחמץ בו פועל שהאיסור לא יתבטל וחייב לרבנן בכדא"פ ולר"א מטעם היתר מצטרף לאיסור והן הן דברי הרשב"א שבב"י סי' ק"ל דשלומד מד' מיני מדינה שנמי עכ"פ או דלית להו טכ"ע דאורייתא כשטת רש"י או דמיירי שאין בם טעם כשטת הטור אלא שנותנין לקיוהא וקשה הא כיון דתנן אלו עוברין דהיינו מתבערין מן העולם כדפי' הר"ן ש"מ דעכ"פ אסורים נמי בהנאה וקשה בשלמא לענין אכילה שפיר י"ל כדכתבתי כיון שנרגש האיסור תוך ההיתר אף דההיתר מכח זה לא נאסר מן התורה מ"מ כיון דנרגש לא נתבטל ושפיר שייך היתר מצטרף לאיסור משא"כ לענין הנאה שאינו נרגש לא הטעם ולא הקיוהא קשיא למה אסרוה כמו דכתב הר"ן סברא זו לשטתייהו בפרק בתרא דע"ז ונימא דלא שייך לענין הנאה כלל היתר מצטרף לאיסור כיון דנתבטל ברוב והוכיח מזה דדבר שבכיון מערב אסרו מדרבנן דלא ניבטל ולהכי שפיר דאסור אף בהנאה מדרבנן ולמד מזה בקל וחומר לענין אכילה דלא שייך ביטול מדרבנן בדבר הניתן בכיון והראב"ד שמוקים לי' או בדאית בהו הרבה שבודאי יש בו טעם אלא דטכ"ע לאו דאורייתא ס"ל ומ"מ להכי אסרוהו מדרבנן מדאינו משהו או ע"פ דברי הרשב"א מד יתנו בכיון להכשיר המאכל ומעתה לענ"ד אין שום תימא בדברי הרשב"א עיין ודוק:

ואולם הפר"ח בקיצוריו ד"ה והראב"ד. כתב שגם הרשב"א ורבים עמהם דטכ"ע דאורייתא לאיסורא בעלמא ולא למלקות וכו' ולפי מה שהוכחנו לעיל דלדעתם ז"ל אי ליכא טעמא מיבטל ברובא ע"כ לומר דס"ל דבכותח אית בי' טעם חמץ וכ"כ הראב"ד וכו' א"י ליישב לפ"ז דברי הרשב"א הנ"ל שבב"י סי' קל"ד דאם הם מדאורייתא אסורים באכילה מצד טעם כעיקר למה לא יאסרו בהנאה ג"כ מההוא טעמא מדאורייתא וכן דבריו שבתשו' סי' ל' אינו מורה לכונ' זו והעיקר כדכתיבנא הנלענ"ד ודוק. סעיף ב ומלוגמא שנסרחה ודוקא שנסרחה קודם פסח או נסרחה ואח"כ נתחמצה יראה לענ"ד דה"ה בשל גוי אף שנסרח בפסח שוב אף ישראל מותר לקנותו בפסח כיון דכל זמן שהוא ביד גוי לא חל עליו לשום בר ישראל איסור בל יראה ושוב כשנסרח ונפסל מאכילת כלב והוי עפרא לא חל עליו האיסור דבל יראה וא"כ מה דאיתא ברמב"ם פ"ה מה' יסודי תורה הלכה ח' דמותר לעשות רטיה או מלוגמא מחמץ בפסח ואפילו שלא במקום סכנה וביאר שם הכ"מ הביאו הח"י סי' תס"ו דהיינו דוקא בשל גוי וע"י שאילה ואם כבר נסרחה אפילו שנסרחה ביד הגוי בפסח מותר הישראל אף ללקחה ולהתרפאות בה אפילו שלא במקום סכנה ואינו דומה למה שמביא הח"י בשם התה"ד דדיו שבישל גוי בפסח אסור לכתוב בו כיון שלא נפסל מאכילת כלב קודם זמנו דשם ביד גוי חל עליו איסור הנאה קודם שנפסל אבל בל יראה הא לא חל ביד גוי וקודם שבא ליד ישראל נפסל מאכילת כלב ודוק

סעיף ג בגדים וכן ניירות עיין ט"ז והח"י כתב ולענ"ד אין כאן אפילו קצת תימא דודאי קולן של סופרים דהוי חמץ נוקשה אף שניכר החמץ מ"מ אינו עובר בב"י כמ"ש לעיל מסקנת הפוסקים דנוקשה בעיני' ולא כלום אלא דמ"מ אסור לקיימו דדלמא יבא לאכלו וזה דוקא היכי דניכר החמץ משא"כ בקלף הנדבק על גבי טבלא כיון שאינו ניכר תו ליכא למיחש שיבא לאכלו ותמוהים דבריו דאטו קולן של סופרים שהנייר עצמו מיתקן בכך שייך למגזר גבו שיבא לאכלו ועיין בדבריו עצמם סק"ה והעיקר דהפוסקים אף שפסקו דנוקשה בולא כלום היינו לענין דיעבד דעבר ושהה אף לכתחילה לקיימו חשו להסתם משנה ולהכי חיפשו לחלק בין קולן של סופרים ושפיר כתב הט"ז דאין טעם לחלק בין ניכר לאינו ניכר וק"ל: