בית מאיר אורח חיים קטו

בלשון זה ולא מיבעי' לתנא דמתני' דס"ל דהרי אלו באזהרה אלא אפילו למ"ד נוקשה בעיני' בולא כלום כיון דאיסורא דרבנן מיהא איכא צריך ביעור וראיה לדבר מדתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור ושיאור היינו נוקשה כדאיתא בגמרא אלמא אפילו מ"ד פטור ביעור מיהא בעי דאל"ה אמאי ישרף ישהה וכו' (ומ"ש המ"א ולדעת הטור צ"ל וכו' מלבד שאין זה בכונת סתימת המשנה אלא אף נמי קשיא לפי זה מה דקדק הגמרא דף מ"ג שיאור ישרף אלמא אסור בהנאה הא מזה לא נשמע דדילמא הברייתא נמי איירי בי"ט וישרף שלא לעבור בבל יראה לכשיתחמץ ונהי דבאמת דאסור בהנא' ממה דנאמר בסופה והאוכלו בארבעים דאתא לר"מ וע"כ דמרבה אותו מכל מחמצת לא תאכלו וממילא לר' אבוהו אף הנאה בכלל מ"מ הוי להגמרא לאקשויי מן זה ונותנו לפני כלבו א"ו משום דמזה אין הוכחה לחזקיה ועיין בתוס' דף כ"ג ע"ב לכן דייק משיאור ישרף ולדברי המ"א מזה לא מוכח מידי) והאמת שכדברי הר"ן במה שסובר דטעמא דר"י דפוטר בשיעור דידיה הוא משום דסבר נוקשה בולא כלום כן נמי מבואר בהמלחמות בהמליצתו בעד הרי"ף שפוסק כחכמים דר"א ולא כסתם משנה כתב בלשון זה דהאי סתמא לאו דסמכא משום דסתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם סתם בריש פרקין דקתני הרי אלו באזהרה ומחלוקת בשלהי פרקין דקתני שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא נוקשה בעיני' לא עבר עלי' בלאו וכן כתב הרא"ש אבל תמה אקרא מנ"ל ללמוד מדר"י דס"ל נוקשה בולא כלום הא בחולין דף כ"ג ע"ב נשאר בתיקו איבעי' דר' זעירא טעמא דשיאור דר"י לר"י אי משום דספיקא הוא אם חמץ או מצה ולהכי פטור משום דהוי התראת ספק או משום דברי' הוא לא חמץ ולא מצה וא"כ דילמא לעולם ס"ל נמי נוקשה בלאו כסתמא דמתני' והא דפוטר היינו משום דזה גופא ספק אם הואי חמץ נוקשה. ואדרבה לדבריהם ז"ל דשיאור דר"י הוי נוקשה הא מוכח משם דמחייב בנוקשה דאל"ה מה בכך דספק חמץ נוקשה הוא איך אפשר דיוצא ידי חמץ הא אף אם חמץ הוא אינו אלא נוקשה דרבנן ומדאורייתא מותר בפסח

והאמת שבעבור דהוא הכל קשיא לי על זעירא מה הכניסו לבית הספק הזה ולמה לא לומד טעמו דר"י בפשוט כדהבינו הגאונים הנ"ל דלהכי פוטר מדס"ל נוקשה בולא כלום רציתי לומר לפ"ר דמוכח מזעירא דשיאור דר"י כקרני חגבים באמת לא הוי נוקשה כלל והספק אם הוא חמץ גמור או מצה ומה דאיתא דף מ"ג שמעינן לר"מ נוקשה בעיני' בלאו דמשמע דשיאור הוא נוקשה היינו כדפרש"י כגון שיאור דנוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר וי"ל דהיינו שיאור דר"מ הכסיף פניו אבל דר"י שהוא כקרני חגבים שהוא חימוץ יותר באמת ראוי לאכילה ואם חמץ הוא חמץ גמור וא"כ הא עכ"פ אם ספק הוא הרי ודאי דאסור באכילה מן התורה וכמו כן אם הוא ברי' מ"מ אסור באכילה מן ד"ת והוי כחצי שעור דאסור מן התורה (וכן תוס' במנחות דף נ"ד כתבו אך דרך ספק ואפשר דאפילו איסורא דאורייתא ליכא ע"ש סוף ד"ה אין] ואין לוקין עליו ואילו כן עכ"פ אין קשיא מזה על הטור שאיירי באיסור אכילה דרבנן אבל לבי מהסס בזה ומסתביר יותר בזה כדעת הגאונים דאף שיאור דר"י עדיין אינו ראוי לאכילה מכח דחימוצו אינו אלא במקצת והוי נוקשה דאל"ה אלא דראוי לאכילה מחמת חמיצתו המרובה יותר משיאור דר"מ א"כ לא שייך לספוקי נמי בו אם מצה הוא או ברי' שהרי מחמת חמיצתו הוא דראוי לאכול א"ו שעדיין אין ראוי לאכול ואם חמץ הוא אינו אלא חמץ נוקשה אלא דמסופק אם לא מצה או ברי' הוא וא"כ לא די דלא נשמע משם דס"ל לר"י נוקשה בולא כלום כנ"ל אלא אדרבה לפ"ז מוכח משם דעת הטור מכח מה דקשיא לי כנ"ל מה הכניס לבית הספק לזעירי כנ"ל ולא פירשו כדפירשו הגאונים הנ"ל א"ו משום דסברת הטור אמתי דבדרבנן לא שייך הגזירה דדילמא אתי למיכלוהו קשיא לי מ"ט דר"י דשיאור ישרף א"ו הוכיח דס"ל נמי נוקשה בלאו ומ"ט דפטור ע"כ או משום דהוי ספק נמי אי מצה הוא והוי התראת ספק כדפרשי' ובאכילה אסור מן התורה וכן אם הוא בריה איסור האכילה ד"ת כנ"ל ולהכי אמר ישרף מגזירה דדילמא אתא למיכל ויהיה איך שיהיה א"י לתרץ ץ דעת הגאונים הרמב"ן ודעמיה ודברי הטור ברורים באין גמגום לענ"ד

שוב עיינתי בתוס' מנחות דף נ"ד סוף ד"ה אין ראיתי שכתבו ומיהו יש לנטות ולהחמיר דלעולם אפילו בלא מים נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהו הוי וכו' והא דדחק רשב"ל לשנויי הכי משום ר' יודא כדאמר לעיל דשיאור דר"י לר"י לא חשוב חמץ לענין מנחות ואפשר דאפילו איסור דאורייתא ליכא כדתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור ודבריהם נמי קשאים מה מדמו עיסה של מי פירות לחוד דהוי נוקשה לדר"י דשיאור הא בחולין הנ"ל מבואר דטעמא דר"י בשיאור או משום דמסופק אי חמץ או מצה הוא או משום דסבר ברי' הוא ואדרבה משמע שם דס"ל דר"י נמי ס"ל נוקשה בלאו רק בשיאור מסופק כנ"ל ומן הסוגיא דף נ"ג שתוס' מביאים אין ראי' מדמקשה ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור דר"י לר"י נהי דלא אפשר דאזיל להצד דטעמו דר"י משום הספק דפשיטא דא"כ מכח ספק חמץ הוא בכלל הלאו דלא תאפה חמץ אבל באי להצד דטעמא דר"י משום דברי' הוא דאז אפשר דאפילו בחצי שעור אינו ואינו אסור אלא מדרבנן ויותר היה לתוס' לומר דרוצה לשנויי אליבא דת"ק דר"א פסחים מ"ג דס"ל על תערובות בולא כלום וכ"ש נוקשה בעיני' בולא כלום וכדפסק הרי"ף וכן תירץ באמת הפר"ח בסי' תס"ב ע"ש אבל מדבריהם נראה דנראה להם דוחק מה שפירשתי לדעת הטור דלר"י נוקשה בלאו. רק דבשיאור דידיה מסופק אם לא מצה או ברי' הוא דכיון דשיאור נקטה הגמרא דפסחים הנ"ל לנוקשה ודאי אילו ר"י סובר למדרש מכל לרבות נוקשה לא היה שיאור דידיה יצא מכללו ולא היה מקום לספוק בו דשמא מצה או ברי' א"ו דר"י לא דרש כלל לרבות נוקשה אלא מדקתני שיאור ישרף שמעינן כדפי' רש"י דמבחוץ בלא דרשה דקרא או דמסופק בשיאור דידי' דשמא חמץ גמור או מצה ולהכי פוטר או דס"ל ברי' הוא ושפיר כתבו תוס' לפ"ז כדי לצאת דעת ר"י תירוץ דמגבלה במים וא"כ היינו נמי דעת הרמב"ן והרא"ש הנ"ל שכתבו דמדר"י נשמע דלא ס"ל נוקשה בלאו ה

אך עכ"ז אין הכרע לסברת הר"ן דאפילו מה דלא אסור באכילה מן התורה אלא מדרבנן אסור בשיהה דלא כסברת הטור דאדרבה משמע מדדחק זעירא ליכנס לבית הספק ולא בפשוט דאף דסבר ר"י נוקשה בולא כלום מדמ"מ מדרבנן אסור כדכתב נמי הטור וכל הפוסקים שוב אסור בשיהה וישרף אלא משמע כסברת הטור, ואולי הר"ן סובר דלהצד דברי' הוא ודאי אינו אסור אלא מדרבנן ואינו בדמיון דחצי שיעור ולהכי פשיטא לו מדאינו פושט דע"כ מספקא לי' דאילו ברי' הוא למה ישרף אלא ש"מ דמ"מ שפיר דישרף אבל הטור ס"ל דאף לטעם ברי' ס"ל דאסור מן התורה בדמיון דחצי שיעור. ובזה עכ"פ סליק פסק הטור ברור אמנם מפירש"י יש ללמוד שלא כדעת הטור שהרי דף ל"ו ד"ה אין לשין כתב לפיכך אם לש ישרף מיד ובמועד קאמרו ולא בי"ט וכו' וקשה הרי רש"י פי' דף ו' דינא דרב בכפות כלי דוקא בביטול והכא הא נעשה בי"ט וע"כ כתב הכי מדפי' שאינו אלא נוקשה וסובר להלכה נמי דנוקשה בולא כלום ואינו אסור באכילה אלא מדרבנן ולהכי א"א לשורפו ביום טוב והרי מכל מקום קתני דישרף ולא ישהנו עד אחר המועד ויהא מותר באכילה ש"מ כדעת החולקים על הטור ובאמת צ"ע לפ"ז מה הכניס זעירא לבית הספק לר"י דשיאור ודוק כי עדיין צריך עיון וכן לשטת הר"ן כנ"ל צ"ע זה

תו כתב המ"א וכתב הטור ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ כגון כל אלו שאין נותנים אותו בו אלא לקיוהא בעלמא. ולכן בעינן כזית בכדא"פ אבל אם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא עכ"ל. ואיירי במבש"מ ובי"ד סי' קל"ד כתב בשם הרשב"א המשקין הנעשים מחומץ יין ודבש אסורים