בית מאיר אורח חיים קיב

לביתו או לשלוח שליח ולענ"ד זה אי אפשר שהרי אפילו בהלך ביום י"ד והניח בביתו חמץ פחות מכביצה אין צריך לחזור אלא מבטלו ועל ספק חמץ יהא מחויב לחזור: אלא לענ"ד שאם שכח מלבדוק והלך תוך ל' מיד שנזכר דלא שפיר עבד מבטל חמצו ודי: וגוף הדין שמביא בשם מהרי"ל (ואינו בידי כי בתשובתו לא מצאתי אותו מרש"י ז"ל לא משמע כותי' שהרי כתב תוך ל' זקוק לבער דלכתחילה לא זה ביעורו משמע הא בדיעבד שפיר דמי ודי בביטול ומכ"ש לבדיקת ספק: הג"ה ואוצר חטים אם נעשה האוצר ל' יום קודם הפסח וכו'. מה שהט"ז משיג מכח חמץ ידוע יפה השיב הח"י שבתשוב' רשב"א מבואר שאין חילוק אמנם מה שהט"ז נמי מגמגם שבזה אין ענין לחלק או תוך ל' בין קודם ל' לדעתי יפה השיגו ולא נזכר נמי בהרשב"א חילוק זה כלל כי לשון השואל אינו אלא ישראלי' שיש להם מרות מלאים חטים ובקרקעית הבור וקירותיו יש מן החטה שנתבקעה מלחות הארץ אם צריך לבערו או נאמר שאינו צריך אלא ביטול דהוי לי' כעושה ביתו אוצר קודם ל' יום ואין דעתו לפנותו קודם פסח ור"ל כמו דשם כיון שעושה האוצר קודם ל' לא חל עליו חובת ביעור כן בזה אפילו נעשה האוצר תוך ל' הא לא חל עליו אז חובת ביעור כיון שלא הי' שם שום חמץ עדיין ועכשיו שיש חמץ הוי כנפל עליו מפולת שאין צריך לבער והודה לו הרשב"א ולמה שהוצאתי לעיל משמעות רש"י דלא כמהרי"ל שפיר דמי וק"ל

סימן תלז סעיף א' אם עד שלא וכו' על המשכיר לבדוק כתב הח"י ואפשר דלדעת י"א בסעיף ג' דבמקום שנותנים שכר צריך לשלם למשכיר שכר הבדיקה כיון שהשוכר קנהו והחזיק בו ולדעתי לא אפשר כי מה"ת אחרי שהחיוב עליו ובא מכח שמושו בהמקומות מות שמכניסים בו חמץ וק"ל:

סימן תלח סעיף א כתב הח"י משמעות הש"ס וכו' כדאי' להדיא דף ט' ע"א א"י איך לא עיון שם בתוס' ד"ה כדי מבואר פשטות דעת התוס' כדעת הראש יוסף ע"ש וק"ל:

סעיף ב כזית חמץ מה שהאריך פה הט"ז להשיג על הב"י בפי' הטור:

גרם לו שנלאה לעיין הב"י עד תכליתו. כי כבר מסיק הב"י בעצמו הכי ואולם מה שפי' הב"י בכונת הראב"ד צ"ע תחילה כתב ועכ"ז יש חילוק בין דעתו לדעת הראב"ד דלהראב"ד כל שמצאו קודם זמן איסורו אעפ"י שביטלו להוציאו דכיון שבשעת שחל זמן איסורו יודע בו ואז אינו מוציאו הו"ל מטמין דביטול לא מהני אלא לחמץ שלא היה ידוע לו בשעה שחל זמן איסורו אלא כשבדק וביטל קודם זמן איסורו ולא נודע לו מחוץ זה עד אחר זמן איסורו הוא דמיבעי לי' דהשתא כיון דבשעת שחל זמן איסורו לא היה ידוע לו חמץ זה והוא כבר ביטל איכא למימר דשוב אינו עובר עליו ומותר שכשנודע לו חמץ זה לא היה ברשותו כלל ודברים אל' כמשמען דביטול לא מהני לחמץ ידוע שחל עליו שעת איסורו אי אפשר כדמבואר בסי' תמ"ד דלפחות מכביצה חמץ ידוע אין צריך לחזור מפני שיש לו תקנה בביטול הרי דביטול זה מהני לו לחמץ שידוע לו בשעה שיחול עליו האיסור:

אמנם לבסוף כתב ומה שטען רבינו על הראב"ד שאין כאן הטמנה דכיון שביטלו אינו שלו אינה טענה משום דהראב"ד לא אמר דהוי מטמין ממש אלא דהוי כמטמין כלומר כי היכי דמטמין אעפ"י שביטלו אחר הטמנה עובר על מצות חכמים שציוו לבערו אף זה כן שאע"פ שבטלו עובר על מצות ביעור וא"כ א"י להפריד בין מצאו אחר ביטול קודם זמן איסורו לבין מצאו אחר ביטול אחר זמן איסורו וצ"ע וע"כ דלמסקנתו בפי' הטור דכל שנודע לו בשעה הראוי' לביטול אפילו נודע לו קודם ביטול די בביטול חזר נמי מפירושו בהראב"ד ואינו משיג הראב"ד אלא על ההיתר לבטל ושלא להוציאו דזה חשוב לו כמטמין אבל אם מצאו אחר הביטול אפילו קודם זמן איסורו באמת מודה הראב"ד ודו"ק:

סימן תלט סעי' א' הג"ה מיהו וכו' כתב המ"א ומ"מ קשה דבי"ד סימן ק"י פסק דבעינן שיוודעו שני הספיקות יחד ואי מש"ה לק"מ שכבר העלו האחרונים דלא בעינן והט"ז שם ס"ק י"ד דחק להסכים אף הרמ"א לדעתם אך תו הקשה הח"י משום דבקיבועה לא מקלינן בס"ס וזה נכון כדאיתא שם בהג"ה סעי' ד' אמנם בספרו מנ"י כלל מ"ב נתן טעם מספיק משום דהבית בחזקת בדוק ושפיר כתב דהא אך הטעם בהג"ה משום דספק הראשון אסור מן התורה והכא במקום חזקה כל אפי שוין דספיקו מן התורה לקולא וק"ל:

סימן תמ סעי' א' גוי שהפקיד וכו'. הדין הזה שנאמר בהש"ס דבאחריות חייב לבער ע"כ לא איירי אלא בקיבל בפי' ובקנין כדאיתא בהח"י ומ"ש או י"ל דהכא אפילו בלא קנו מ"מ כיון דהתנה בפירוש וקיבל אחריות אע"ג דמדינא אין חייב לשלם מ"מ כיון דמחק ודין מלכות חייב באחריות מחוייב לבער אליבא דכ"ע נהי שהדין דין אמת לדידן מ"מ הש"ס אי אפשר דאיירי בהכי דא"כ מה שייכות להפלוגתא דרבנן עם ר"מ בדף ל"א בישראל שהלוה לנכרי דכיון דלרבנן לא קנה משכון לאחר הפסח אינו עובר ות"ל דודאי מדין המלכות אבד המשכון אבד מעותיו א"ו הש"ס לא איירי אלא מדין תורה ובשידינו תקיפה ודוחק לומר דמיירי בהתנה בפי' דאפילו יגנב או יאבד יהא מחויב לשלם דזה ודאי אינו במשמעות סתם ישראל שהלוה כי התוס' לא כתבו שם ע"ב אלא דכל הסוגי' איירי בדלא קיבל עליו אחריות אבל בהתנה בפי' איפכא ודאי לא משמע ולהכי נמי שפיר כתב בספר שאגת ארי' סי' פ"ח דהרמב"ם לשטתו דס"ל דאף כל הנתמעטו מדין שומרים מ"מ בפשיעה חייב יש לו סייעתא מזה דאחריות אינו מחייב בביעור אלא בגניבה ואבידה ולא בפשיעה לחוד דאל"ה הדר קשיא מ"ט דרבנן הנ"ל דמה בכך דלא קנה משכון ות"ל דמי איכא למ"ד דמלוה על המשכון לא הוה שומר חנם מדין תורה א"ו דש"ח שאינו חייב אלא בפשיעה אין האחריות מחייב לבער ולהכי אפילו למ"ד מלוה על המשכון הוי ש"ש מ"מ נכרים נתמעטו מדין שומרים ומזה לענ"ד אף הרא"ש מוכרח להודות לדין הרמב"ם בשם המכילתא דגוים נתמעטו מדין שומרים דאל"ה אין פירוש וטעם לפלוגתא דרבנן הנ"ל בפרט להרא"ש שפוסק דאף אחריות דפשיעה מחייבו לבער ואיך כתב שם הלכ' י' ומיירי שאין, אחריות המשכון עליו הא סתם מלוה על משכון ש"ח הוא וכבר כתבתי שדוחק כנ"ל א"ו דסובר נמי כהמכילתא ולדידיה שפוסק נמי הנתמעטים מדין שומרים פטורים אף מפשיעה ושפיר כתב ומיירי שאין אחריות המשכון עליו דהיינו שלא קבל קנין בפי' ושפיר ומה שבספר ש"א הנ"ל שם מקשה על הר' דלפ"ז אין להרא"ש שאחריות דפשיעה מחייב לבער מדסתם פקדון אינו אלא ש"ח אחרי דבל"ז ע"כ איירי בשקבל בפי' ובקנין י"ל נמי דאיירי בשקיבל להדיא נמי אחריות דגניבה ואבידה ואי מש"ה לדעתי ל"ק כי י"ל דמ"מ אף דאיירי ע"י קנין משמע סתם פקדון אינו אלא ש"ח אלא אי קשיא הא קשיא לי מה שנתן הרא"ש ז"ל הטעם בנכרי שהלוה לישראל על חמצו שאף שאמר לו אם לא אפרע לך יהא שלך מעכשיו מ"מ בעינן הרהינו אצלו דאל"כ לא עדיף מפקדון דגוי ביד ישראל שחייב לבער מצד האחריות הביאוהו האחרונים ריש סי' תמ"א ואיני יודע מה אחריות יש על הישראל מדין הש"ס אי משום דאי נאבד יהא חייב דפרוע להגוי מה שחייב קשה אמאי הא למפרע משעה ראשונה של הגוי הוא במקום חובו והרי הוא פרוע מחובו ומשכון דשל הגוי היא שנאבד ולדעתי לא גרע מדין אפותקי מפורש דהיינו אם לא אפרע לך לא יהא לך פרעון אלא מזה דאיתא בחו"מ סי' קי"ז דאף אם נשתדף אינו גובה משאר נכסים ומטעם דבמזלו נשתדף ה"ה זה דבמזלו נאבד הגם שלא מצאתי דין זה מפו' עדיין היכי שישראל מלוה חבירו על שדהו ואמר לו אם לא אפרע לך יהא שלך מעכשיו דקי"ל דקנה אם נשתדף קודם הזמן מה דינו אבל מסתביר לדעתי דעדיף לענין זה מאפותקי מפורש וכן מוכח מהש"ך סי' קט"ו ס"ק כ"ג דעדיף לענין שיגבה יותר מחובו וה"ה לענין נשתדף וה"נ קצת משמעות לשון הטור סי' ר"ז סעי' י"ו שכתב אם אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו אפילו לא אמר מעכשיו