בית מאיר אורח חיים קיא

דלכתחילה לא וכן מבואר בהרמב"ם פ"ד מה' תרומות העושה אדם והיינו לכתחילה ובודאי היינו שהשליח מברך כדקי"ל נמי בא"ע בשליח קדושין והטעם דכל שליח מדבר אף הברכ' בשם משלח וכדמצינן בתורה ובנביאים שדיברו על שם משלחם וק"ל

סימן תלג סעיף ו' וכן אמצעי של חצר כתב הח"י כן הוא ל' הרמב"ם וכתב הר"ן דאתי למעוטי חורי חצר והפשוט שא"א לו' דאתא למעוטי צדי החצר דאטו העורבים דוקא באמצע החצר מצוים ולא בצדי החצר אבל הח"י כתב וצ"ל הא דלא אמרינן דאתי למעוטי צדדים דא"כ תקשה על סוגי' הש"ס דף י"א דקאמר ולא לאור החמה היכי דמי אי נימא בחצר הא אמר רבא חצר א"צ בדיקה ולימא מן הצדדים א"ז וכו' והש"ג באמת כתב למעט מן הצד ואי משום קושיותיו דא"כ לישני ולא לאור החמה היינו מן הצד זה לק"מ דהא לכל הפחות עדיף כל חצר שאין גג עליו מלמעלה כארובה שנבדק לאור החמה.. ובאמת מיד הי' יכול להקשות מארובה אלא שכן דרך הש"ס להקשות ממראות דאמוראים כדי להביאם בבהמ"ד ובזה מיושב נמי קושי' המ"א שמביא הח"י תוך ס"ק י"ב עיין וק"ל

סעיף ה בסופו ואם יש עליו גובה מבטלו בלבו ודיו. כתב הח"י ולמ"ש בסס"ק ט"ז נ"ל דאליבא דכ"ע צריך לפנות כיון שלא עשה כדינו ולא ביטל דלענין זה נקיט הש"ס דצריך שיבטל דאל"כ מאי למימרא הלא כל אדם צריך לבטל וכו' א"ו דאתי למימר אי לא ביטל מחויב לפנות ולדעתי אי להכי כיון רב חסדא הי' מפרש א"ו לא איירי כלל מזה ואך בפשוט משמיענו דצריך לבטל ודלא נימא כיון שהוא כמבוער מה צורך לביטול קמ"ל כדפי' רש"י ואי משום מה דקשיא לי' דא"כ מה משמיענו י"ל דאיירי בנפל מפולת על חמץ ידוע שהשאיר לאכלו ולא הי' בכלל הביטול דלילה וקמ"ל משום דס"ד כנ"ל וק"ל. וא"כ ודאי י"ל דתלי' כדמספקו האחרונים והנה לעיל ס"ק ט"ז מחליט נמי מכח זה מדלא נקיט גם כאן מבטלו וכו' ומסיים ואע"ג דקי"ל דכל בודק צריך שיבטל מ"מ נ"מ בהני דקתני מבטלו בלבו דאם עבר זמן איסורו ולא ביטל צריך לעשות כל טצדקי וכו' משא"כ בזה ולמ"ש אין מסתימתן הכא שום ראי' דדוקא התם מפני שנאמר בו הרי הוא כמבוער ס"ד דאין צריך ביטול מוכרח למשמיענו דמ"מ צריך ביטל מטעם רש"י משא"כ הכא כיון שאין עליו גובה ג' טפחים ואינו כמבוער מה"ת דלא ליבעי ביטול ככל ביטול שאינו אלא משום ספק ואין צריך למשמיענו דצריך ביטול וא"כ דליכא למיפשט מידי מסתימת הש"ס ופוסקים יראה לי דנדון זה בהשתמש בחור ונפל הכותל ואין עליו גובה ג"ט ואירע שבדק כל שאר מקומות כדינו ושכח לבטל עד אחר זמן איסורו שנזכר אם מחויב לפנות וליבדוק אם לאו לשטת רש"י כפי שפירשו הר"ן ריש פסחים דמן התורה נאמר תשביתו או בביטול ואם לאו מן התורה מחויב לבדוק ולבער ע"ש א"כ נהי דתניא אין מחייבין אותו וכו' היינו כשביטל דהבדיקה אינה אלא דרבנן אבל בלא ביטל שהבדיקה דאורייתא ודאי מחויב לטרוח באופן דליכא סכנה כדי לקיים החיוב דאורייתא וק"ו הוא מחמץ ידוע וביטל ומה שטען הח"י דאיכא כאן תרי ספיקא דדילמא אין כאן ואת"ל יש כאן דילמא לא נ יפקח תמה אני מה צריך לפיקוח הגל דמיד שיש כאן אפילו לא נתפקח הגל הרי עובר בבל יראה כיון שאינו כמבוער להכי לשטת רש"י ור"ן ודאי חייב לטרוח ולבדוק משא"כ לשטת תוס' י"ל דמדאורייתא אינו אלא או ביטול או ביעור לחמץ ידוע אבל הבדיקה מספק במקום שהשתמש אפשר כולו אך דרבנן וי"ל דהכא מפני הסכנה לא אטרחוהו בספק ודו"ק:

סימן תלד סעיף ב' לבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא הח"י על הב"ח דדבריו תמוהים דאף בהפקר דעלמא הוי הפקר אף שלא בא ליד הזוכה עדיין אלא שתוך ג' ימים יוכל לחזור בו כמבואר בח"מ סי' רע"ג ולפ"ר דבריו תמוהים שהרי בהדיא איתא שם בסמ"ע בלשון זה הלכך אפילו קודם שחזר בו אין שם הפקר עליו ומה דבסי' רס"ז לענין שבת לא חיישינן להכי היינו משום שהעמידו הדבר על דין תורה כדי שלא יבא לידי איסור תורה. או במקום שא"א בענין אחר כמו דמועיל נמי אפילו בינו לבין עצמו כדאיתא בסמ"ע הנ"ל שם אבל הכא דלכתחילה יוכל הב"ח לומר דבריו אך עיין בספרי מודע לבינה למה דביארתי שם פי' הרא"ש דלא כמשמעות הסמ"ע צדקו דברי הח"י עיין ודוק:

להג"ה שנ' סעיף ב' ואין לבטל וכו' עיין בזה מה שתמהתי בסי' תמ"ד:

סעיף ד שלוחו יכול לבטל כתב הח"י דהא דפשוט להר"ן וכו' היינו כיון שלא זיכה נכסיו לשלוחו והא ודאי שליח יכול למכור של חבירו בלי שום זיכוי אלא הטעם כדמבואר כיון דביטל מתורת הפקר נגעו בה והפקר מתורת נדר ואין אדם יכול לאסור ע"י שליח ועיין בספרי ב"מ סי' ק"כ. וע"כ דה"נ כונתו דח"י כיון שלא זיכה נמצא אין אדם יכול לאסור שלו ע"י שליח להכי לדעתו דחשוב של שליח ע"י שמסתמא מזכה לו הרי השליח מפקיר את של עצמו אך מ"מ איני יודע במה קנה השליח החמץ ועיין ח"מ סי' ר"ב בסמ"ע סק"ה

סימן תלה ועל הבדיקה של אחר הפסח לא יברך כתב הח"י אע"ג דתקנתא רבנן הוא מ"מ כיון דהוא רק משום גזירת תקנה בעלמא דלא ליתי לחלופי בשאר חמץ והיא גופא דאסור חמץ זה קנסא בעלמא הוא וק"ל ודלא כפר"ח ולדעתי טעם הפר"ח העיקר והוא חד עם דברי הה"מ משא"כ טעמו אין מתיישב כלל דמה בכך מ"מ הצריכוהו חכמים הבדיקה יהי' מאיזה טעם שיהי' ואולם זה לשון הה"מ דודאי אין לברך בבדיקה של אחר הפסח שהרי בכל אותו זמן הוא אוכל חמץ ואין הבדיק' אלא כדי להבדיל בין חמץ זה שעבר עליו הפסח לחמץ אחר. וא"כ איך יברך על ביעור חמץ וזה לשון הפר"ח דש"ה שאע"פ שמצוה לבדוק אינו מצווה לבער אלא יוכל להשליכו לבין העצים וכו' וכיון דלא מחייב לבעורי' בדין הוא דלא ליברך עליו על ביעור חמץ הרי שהוא ממש חד עם הה"מ וזה אין להקשות דליברך על בדיקת חמץ כדכתב הרא"ש שבדין הוא שאף בליל י"ד הי' ראוי לברך הכי דזה אינו מדלא מצינו נוסח זה בש"ס אין לנו להמציאו כי בודאי אך עיקר תקנות הברכה לא היתה אלא מפני חיוב הביעור ומסיים הח"י וכל זה בנמצא חמץ גמור אבל חמץ משהו שנמצא תוך הפסח אין לברך עלה ויראה דה"ה אפילו נמצא הרבה והוא אך ספק חמץ ואפילו חטים שנתבקעו מבואר בטור סי' תס"ז בשם הרא"ש שאינו אלא ספק חמץ אין מברכין עליו כדאיתא בי"ד סי' כ"ח סעי' ג' וסי' רס"ה סעי' ג' ועיין א"ח סי' ס"ז בט"ז ומ"א ובפר"ח י"ד סי' כ"ח ס"ק י"ז ודלא כט"ז א"ח הנ"ל: ועיקרן של דברים מבוארים בהרא"ש ריש פרק כסוי דם ור"ן ריש פרק ב"מ

סימן תלו סעי' א' תוך ל' יום זקוק לבדוק מה שפלפל .. בזה הח"י עם המ"א אם יבטל מיד מחשש שישכח מלבטל בליל י"ד במקום שהוא יראה דמפרש"י משמע דיש חשש שהרי פי' דעתו לחזור בימי פסח אפילו מרשות היחיד נמי דכי הדר בי' בימי פסח עבר עלי' וההוא שעתא לאו ברשותי' הוא דליבטלי' וכשיראוהו עבר עלי' וכנראה לא ניחא לרש"י ז"ל לבאר בפשוט כדפי' הסמ"ק דאפילו ביטל לא מהני משום כשיבא לביתו יבא לאכלו משום דס"ל דמשום חששא זו לא היו מטילים, עליו חובת ביעור קודם ל' אלא הוי אמרינן כשיבא יבערנו מיד כמו דקי"ל סימן תמ"ד בהלך ביום י"ד והניח פחות מכביצה אינו חייב לחזור ולבאר אלא די לו בביטול ולא חיישינן כשיחזור לביתו יבא לאכלו אלא אמרינן סתמא יבערנו. וה"נ הכא להכי פי' החשש משום בל יראה ברגע זו שיבא לביתו וקשה למה ניחש אף לזה נימא כשיבא ליל י"ד יבטל במקום שהוא א"ו משום דאז אין עליו חיוב בדיקה קרוב לחוש שישכח מלבטל וממילא ה"ה בכל מקום שמצרכינן הבדיקה מה"ת לא ליעבד נמי הביטול מחשש שכחה. והט"ז שכתב . שמוכח מפרש"י כדעתו א"י היכי: וכן העושה ביתו אוצר תוך ל' יום זקוק לבדוק ואח"כ כונס: כתב המ"א בשם מהרי"ל ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצ' ולבדוק ואפש' דה"ה ליוצא בשיירה תוך ל' ולא בדק צריך לחזו'