בית מאיר אורח חיים קיג

מהני שאינו יכול להגבותו ממקום אחר ולא זה יכול לתבוע ממנו שיפרע לו ממקום אחר ומיהו אם ירצה יכול לסלקו במעות: משמע דמעכשיו עדיף מאפותקי מפורש וא"כ ה"ה במטלטלין להמלוה נגנב ונאבד והלוה פטור מלפרוע: וכ"ת דבמטלטלין באמת אפילו באפותקי מפורש מה בכך דלמפרע הוא של המלוה מ"מ כיון דברשות הלוה נאבד חייב לפרוע שווי המשכון מדלא שמרו כראוי הא תינח במשכון דישראל אבל נכרים הא נתמעטו מדין השומרים וא"כ מה אחריות יש על הלוה אף כי לא הרהינו (ואולי מש"ה נדו הבעל המאור והבעל מלחמות מטעם זה שיהיב הרא"ש על הרהינו ע"ש ודו"ק) ואם אם נאמר דלא כסברתי אלא במעכשיו לחוד כל שלא אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו לא מהני אלא שהברירה בידו שלא לפדותו ויהיה המשכון חלוט בעד חובו כל זמן שהמשכון בעולם אבל אם נאבד וה"ה בקרקע נשתדפה מחויב מ"מ לפרוע חובו והיינו אחריותו (ואין זה האמת לדעתי) דא"כ יקשה מה מקשה הסוגיא דף ל"א ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה לישראל על חמצו לאחר פסח ד"ה עובר והא איפכא מיבעי ליה למ"ד התם עובר הכא אינו עובר. נהי דכבר הקשה הפ"י דלמה דס"ד דש"ס לאתויי ראי' ממשנתינו לאביי דלמפרע גובה ולא איירי בהרהינו דא"כ קשיא מ"מ אמאי מותר לא יהא אלא כחמצו של נכרי באחריות ישראל דאסור ודחק דע"כ היה מוקי לה באפותקי מפורש דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו מ"מ עדיין יקשה מה קשה לו ותסברא וכו' דנימא למפרע גובה ואינו עובר לימא דמיירי בלא אפותקי מפורש ועובר לד"ה מפני האחריות ובשלמא בלא הנ"ל היה אפשר לדחוק עכ"פ לשטת הרא"ש דאף אחריות דש"ח מחייב בביעור וי"ל דלא רצה למוקים בלא אפותקי ומשום האחריות דא"כ מה אריא נכרי שהלוה לישראל על חמצו הא אפילו חמץ דגוי ממש ברשות ישראל על אחריות דסתם פקדון נמי עובר ולהכי הוכיח דנמי איירי אף באפותקי ומ"מ לד"ה עובר משום דמכאן ולהבא גובה והוא חמצו של ישראל ושפיר מקשה איפכא מיבעי' לי

אבל להנ"ל ודאי קשה דנוקים בלא אפותקי ומשום האחריות שיהא מחויב לפרוע לד"ה עובר משא"כ בפקדון דנכרי דכל בלא קנין ממועט מדין שומרים הגם דלשטת המ"א דלקמן דלאחריות יש תקנה אם מפקיד לנכרי אחר באחריות שאז יש לדחוק וליישב מעיקרא אף קושי' הפ"י ולומר אחרי דדינא דאחריות לא נזכר בהמשנה כי אם בברייתא אף דודאי מ"מ אין פלוגתא מ"מ י"ל המתני' לא נחתה כלל לאשמועינן כי אם מה נקרא חמץ דישראל ומה נקרא דנכרי ושפיר קתני דנכרי שהלוה מקרי של גוי ומותר מצד זה דחמץ של גוי הוא ואי משום האיסור דאחריות לזה יש תקנה להפקיד ביד גוי על אחריותו ועל הברייתא שפיר מקשה ותסברא דהיכי פסיק ותני נכרי שמלוה אחר הפסח ד"ה עובר איפכא מיבע"ל ואי משום האחריות לזה יש תקנה כנ"ל. אבל עיין לקמן כי לא מסתביר לי דעת המ"א בזה והיותר הגון לתפוס הדוחק להאמ' שכל הסוגי' לא איירי כ"א לבאר מה נקרא ע"י משכון חמץ של ישראל או דגוי ומן האחריות לא איירי שעל זה אפשר להתנות להדיא כמו שירצה ואז תוכל כל הסוגי' לאיירי אף לדינא דמלכותא כדכתב הח"י אך לפ"ז נמי לא אזיל שפיר טעם הרא"ש להרהינו אם לא איירי כלל מצד אחריות ודו"ק כי צ"ע

הג"ה ואפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר כתב המ"א ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועיין בח"מ סי' ע"ב ס"ג דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו כש"ח והראשון חייב בגניבה ואבידה ע"ש מ"מ וכו' ומ"ש לעיין בח"מ היינו מה שמסיק שם הש"ך סס"ק כ"ד וכתב ולפ"ז בעלמא היכא שנתן דבר לש"ש לשמור וחזר הש"ש והפקידו ביד הבעל דבר ונגנב אצלו לכ"ע חייב הש"ש והח"י לשטה זו השיג עליו בסברא ואין בידי להכריע בזה ומה שבספר חדש מכונה פני ארי' הכריע להלכה כהמ"א בראיה מן הש"ס אין צורך להשיב עליה כי כל הרואה יראה שהוא שבוש גמור אמנם בגופא דדינא דהש"ך הנ"ל עיין בספרי מודע לבינה שם בארתי שאין מן פסק הר"י גבי משכון שום ראיה והבאתי ראיה איפכא דאם הפקידו ביד בעליו פטור מאחריותו מכל וכל מכח מחילת השעבוד של המפקיד אלא דשם כתבתי נמי משמעות מן הש"ך כדעת הש"ך. ואולם כעת מצאתי בבעל המאור ת"ל כדעתי שהרי כתב נמצא לדידן דקי"ל ישראל מנכרי לא קנה משכון הדין איפכא מהמבואר במתני' וישראל שהלוה לגוי על חמצו אפילו הרהינו אצלו ולא אמר מעכשיו מותר ודוקא בשלא קבל עליו ישראל אחריות אי נמי בשייחד להנכרי בית כל ימי הפסח אע"ג דקיבל אחריות אי נמי כגון שהחזירו ישראל לרשותו של גוי כל ימי פסח שאין אחריות עליו עכ"ל והמשמעות שהוצאתי מן הש"ס יש לדחק אלא שבסי' רצ"א מביא הש"ך דעת ר"י לסייעתו וצ"ע: תו כתב המ"א ואם הישראל הפקידו אצל גוי אחר וקיבל עליו העכו"ם שני אחריות שרי וכו' והח"י משיגו בסברא ולדידי מעיקרא דדינא קשיא מה יהני האחריות דגוי שני הא מיגרע גרע דעכשיו הוא באחריות אונסין מצד שומר שמסר לשומר והגוי השני הא פטור בשבועה. ואף אם יגנב או יאבד ולא יהיה לו לשלם הא נמי האחריות עליו לשלם מדידיה לכן א"י מקום לדעת המ"א

הח"י מביא סק"ד בשם הירושלמי פלוגתא חמץ של גוי שהפקיד גבי ישראל על אחריותו לאחר פסח אם אסור בהנאה ומכריע להקל בדרבנן ויש לתמוה עליו שבעצמו מביא בסימן תמ"א סק"ב דברי הרא"ש להלכה ומשם מבואר בפשטות לדעת הרא"ש בהש"ס דע"י האחריות נאסר נמי ובל"ז להגירסא שבירוש' שעם פי' הקרבן עדה אדרבה שם ראיה לאיסור ע"ש וק"ל

סימן תמא סעיף א' ומשכונו בידו כתב המ"א ובש"ג כתב אם הקנהו (וצ"ל נמי מעכשיו) לעכו"ם בקנין או אגב קרקע אע"פ שלא מסרו לגוי עד אחר פסח שרי והוא שלא יהא באחריות הישראל עכ"ל ועיין בח"מ סי' קכ"ג סעי' י"ד דצריך לקנות בסודר של הגוי עכ"ל המ"א ועיין נמי שם בספרי מודע לבינה כי שם אחרי שהארכתי ליישב פסק ר"ת כתבתי נמי שם תו הרבה לתמוה הפ"י על פסק דר"ת דהא מקרא מלא דבר הכתוב וזאת לפנים בישראל דמבואר דוקא בישראל ולענ"ד ודאי דמודה ר"ת דפסוק זה ממעט גוי מגוי דאינו קונה בחליפין משא"כ כשחד צד הוא ישראל (והוכרח לזה מדמצינן דעבד כנעני נקנה בחליפין ואם גופו קונה ממונו לא כ"ש וא"כ ע"כ בישראל לא ממעט אלא כששני הצדדים עכו"ם) אבל כשהמקנה ישראל אעפ"י שהגוי הקונה נמי אינו ממועט כדיליף ממשמעות דסוגי' דכסף מקנתו שוב ראיתי שהוכחה זו ליתא כדאיתא בכורות דף י"ג ע"ש אלא מסברא אפשר דסובר הכי מכח משמעות דסוגי' דכסף מקנתו) ומדברים אלו נלענ"ד להכריע כתשו' ר"ש כהן שמביא הש"ך בתר הכי דבגוי לגוי אף ר"ת מודה (וגם דלא כתשו' ר"ש מדינא שמביא שבגוי לישראל אף ר"ת מודה ואדרבה בגוי לישראל ליכא מאן דפליג) ותשו' אלו אינם בידי כל הנ"ל דחקתי ליישב פסק ר"ת במה דאפשר

ואולם אמינא שהרמב"ם ז"ל ודאי חולק עליו ומנא אמינא ממה דאיתא בסי' רל"ה סעי' ה"ו בח"מ בשמם דקטן אינו קונה ואינו מקנה ע"י חליפין ונתן טעם על שאינו מקנה משום דקנין חליפין מתורת שטר נגעו בו הואיל דלכתיבה עומד וקטן לאו בר מיכתב שטרא עילויה ומה שאינו קונה בחליפין כתב טעם שלא יהא עדיף מחצירו שאינו קונה כיון שאינו בר שליחות וחצר משום שליחות הוא הרי מבואר שמי שאינו בר שליחות אינו קונה ע"י חליפין וה"ם גוי דנמי אינו בר שליחות כמבואר בח"מ סי' קפ"ח ופשיטא כיון דממועט מאתם גם אתם ממילא הוא ממועט מדין שלוחו כמותו ואינו יוכל בשום אופן לזכות ע"י שליח (ועיין במ"א סי' תמ"ח סק"ד) ומכ"ש ע"י חצירו. נמצא להרמב"ם לדעתי ודאי דאינו קונה ע"י חליפין: ומזה יש מקום אתי ליישב קושי' הה"מ פרק כ"ט מה"מ שמנ' להרמב"ם ללמוד ק"ס מדין חצר ואולם קצת בדרך חדוד דהוקשה לו קושי' ר"ת על ס"ד לילף משדה עפרון דאשה נקנית בחליפין וש"מ משם דאף גוי מקנה לישראל בחליפין וגם כדכתבתי מדאשכחן דעבד כנעני נקנה בחליפין וכנ"ל מכל זה הוכיח דגוי מקנה לישראל בחליפין ואף הרגיש בקושי' הש"ך ממס'