בית מאיר אורח חיים קי

לא אמרו וביותר תימא איך ס"ד שהוא אך דרבנן דא"כ איך מקשה בזבחים דף י"ו פירכא על הק"ו דאורייתא מה ליושב שכן פסול לעדות מדרבנן אדאורייתא כדכתבו נמי בהגהות תוס' הנ"ל בפשיטות דלהכי לא עביד פירכא מן אין ישיבה בעזרה. א"ו בלי ספק אצלי אף דהוכיחו הפוסקים דהמצוה אינו לעכב מ"מ עשה דאורייתא היא לכתחילה ומה שהריב"ש סי' רס"ו כתב ועוד דמאי דאמרינן דדיין בישיבה אינו אלא דרבנן ואסמכתא כיון דבדיעבד כשר היינו בישיבת דיינים דמכיון שמוכח דבדיעבד כשר שוב מסתביר לי דאינו אלא מדרבנן והפסוק שמביא הש"ס מן וישב משה אינו אלא אסמכתא אבל הפסוק ועמדו שנאמר בלשון ציוי כדהוכיחו התוס' הנ"ל הברור שמודה שאף שבדיעבד אינו מעכב מ"מ מצוה דאורייתא היא לכתחילה ולא רק אסמכתא כדמוכח מן הש"ס לעיל וא"כ לא מיבעי' שאין להרמ"א ז"ל ראי' לדינו מהריב"ש דהוי מדרבנן אדאורייתא אלא אף מוכח מתוס' מדמדמו קריאת התורה לעבודה אף דנמי אינו לעכב כדהוכיח המ"א ריש סי' קס"א מ"מ מדהמצוה לעמוד היא דאורייתא נראה להו לדמות לעבודה ה"ה עמידה דעדים שהוא דאורייתא צריכה להיות בלא סמיכה ויפה השיגו המ"א וגם ראייתו שפיר מקריאת התורה אמנם מה שמ דמיך נמי עמידה דהול"ל דצריכה להיות בלא סמיכה דזה ודאי אינו אלא דרבנן הברור לענ"ד שאף ע"י סמיכה שרי כמו אין ישיבה בעזרה ודו"ק (שוב ראיתי שדעת תוס' בזבחים הנ"ל אף דלא כדעת הריב"ש בד"ה מה אלא דתרווייהו מן התורה ומ"מ אין בם עכוב בדיעבד וא"כ אילו אף לדעת תוס' עמידה ע"י סמיכה כשר בדיינין לכתחילה שפיר יוכל הרמ"א ללמוד אף על העדים עמידה ע"י סמיכה וצ"ע]. סימן תכו סעיף ב' אין מברכין וכו' זה ממס' סופרים ועיין סוף הג"ה ואין מקדשין אותו במוצ"ש שחל בו י"ט (והט"ז סק"א העביר עינו מזה) ולגירסא זו של מס' סופרים לדעתי יש ראי' מזה שלא לקדש בשבת וי"ט דאל"ה יתר יש לקדשה בשבת שהוא מעונג ובגדיו נאים. ומ"מ להלכה יפה כתב המ"א עיין בו: הג"ה ולא קודם יה"כ עיין סי' תר"ב בבאר היטב כתב בשם הלבוש שאדרבה וכו' ולענ"ד ראוי לינהג כותי' כי בשנת תקס"א אירע לי מכח מנהג הרמ"א שלא עלה בידי לקדשה כל עיקר מפני שימים הללו מצוים בעננים. הלכות פסח סימן תל כתב המ"א שדרשת רש"ל אינה אלא חומרא בעלמא והח"י כתב דדינא קאמר לחוש לגדולי מקצת פוסקים הסוברים דיבש ביבש הוי קמח ואני אומר עם כל דברי הח"י אינו ענין כלל לנפל אחד מהם דשם תחילה הי' כאן ודאי איסור ואיקבעי איסור בדבר חשוב דהוי קיבוע דרבנן משא"כ כשנאכל אחד אבל הכא אין פעולתו אלא דמעיקרא הי' ספק אחד אם הי' חמץ מעולם ולבסוף הוי ס"ס דאת"ל הוי אימא נאכל אבל באמת מה"ת להחזיק איסור ולחוש לספק כזה בפרט בקמח המשומר לפסח ובודאי אינו אלא חומרא בעלמא כדכתב המ"א

סימן תלא סעי' א'. עיין בספר שאגת ארי' סי' ע"ז שם וכן בסימנים שאח"כ העמיד יסוד להוכיח שטת הר"ן ותוס' דף ד' ע"ב בחדא כאילו הם אחדים וזה אינו כי שטת התוס' ברורה שע"כ סוברים דמה דנאמר מבטלו בלבו הוא ל"ד אך בלבו אלא בפה מלא כדרך שאנו עושים ולהכי אך נאמר בלבו שצריך שיהא פיו ולבו שוים ולהכי נמי לא מצרכו כלל קרא אלא כיון שהפקירו פשיטא דלא עבר כמו בשל אחרים וכן נמי לא צריכו כלל לסברת הר"ן דמשום דבל"ז אינו ברשותו והן הן האיכא מ"ד שבב"י בשם הר"ן שבפרק כ"ש אבל הר"ן עיקר סמיכתו על דרשה דקרא או דרשי' מכח תשביתו או דתוס' שמביא מלא יראה לך אלא שהסביר דהטעם נוגע לביטול מטעם הפקר ע"פ הוכחה מהש"ס ומוכרח לסברתו כדי לקיים הדרשה דקרא וליישב קושיותיו אבל בלא דרשה דקרא מי הוא שיערב לבו להמציא קולא דהפקר בלב מכח דבל"ז אינו ברשותו להקל באיסור לאו דאורייתא במה שאינו היפקר מן התורה לכל ענינים . עיין בתוס' ור"ן ודו"ק תמצא כדברי:

גם מה שתלה שם הביטול בלב מטעם דבל"ז אינו ברשותו בפלוגתא הגלילי דלמאן דסבר חמץ בפסח מותר בהנאה. וכן בסי' ע"ט אי נימא הלכה כר"ש אף בלפני זמן כבר הוא ברשותו הואיל שמותר בהנאה ולא סגי ודאי בביטול בלב אלא בהפקר גמור אומר אני דלאו מן השם הוא זה. ואף דרש"י ז"ל במס' ב"ק דף ל' ע"ב פי' דלהכי אינו ברשותו הואיל ואסור בהנאה רש"י פי' הכי האמת דקי"ל שאסור בהנאה אחר שש אבל ודאי לפרש"י ור"ן דביטול בלב נפקא לן מדרשא דקרא ע"כ סגי לן בסברת הר"ן דבל"ז אינו ברשותו אך מפני העשה דתשביתו המוטלת עליו ואם הוא מתרשל בהשבתחו יד כל אדם הקודם וזוכה להשביתו אף בלא דעת הבעלים מצוה קעביד תו לא מקרי אינו ברשותו אלא רשות אחרים עלי' ותדע דאיך אפשר לומר דמשום האיסור הנאה לחוד מקרי אינו ברשותו הרי קי"ל מגרשין באיסורי הנאה אף דקי"ל נמי שצריך עכ"פ ליתן מדידי' מדכתיב ונתן כמבואר בב"י אה"ע סי' קכ"ח אלא דנתינה חשובה לא בעינן שיהי' שוה פרוטה א"ו כדכ' הריטב"א במס' סוכה דף ל"ה דכל שאין רשות אחרים עלי' לכם קרינן בי' וע"כ לא פליג שם הראב"ד אלא דדריש לכם לצורכיכם ע"ש בתוס' ודו"ק א"ו דבחמץ עיקר מה דלא הוי ברשותו היינו מפני הרשות אחרים עלי' ע"י העשה דתשביתו ואף דרשאי ליהנות מיני' בשעת ביעורו מ"מ אינו ברשותו מקרי דאם הוא אינו חפץ להשבית כל מי שקדם וזכה ומשביתו רשאי ליהנות ממנו בשעת ביעורו כזוכה מן ההפקר ובמה דנאמר הואיל ומתחילת שש אין ברשותו לבטלו היינו נמי מפני שמאז והלאה מצוה לשרפו וכל הקודם ושרפו זכה:

וזה ברור לענ"ד:

ובזה כל יסודותיו מהורס:

ועיין בספרי ק"ד ס"ס רכ"א:

אף גם מה שמחליט שם דלא מועיל ביטול לחמץ שאינו שלו אלא שקיבל אחריות עליו:

ג"כ אין מוכרח ולא משמע הכי מסתימות כל הראשונים בהמקומות המוזכר שיש לסמוך על הביטול וי"ל שמפקיר ומבטל בלבו החפץ והזכות שיש לו בו כשהוא בעינו ואף כי יתאבד ויתחייב לשלם ואינו מחשיבו לכלום ואם זה מועיל לחמצו מכ"ש שיועיל למה שאינו אלא באחריותו והרא' שמביא לדעתו זו יש לדחות וצ"ע:

סעיף ב ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד עיין ט"ז מ"ש ליישב קושי' הב"ח מק"ש של ערבית ואף דהסברה שנבנה עלי' תירוצו נראית דחוק מ"מ תמצית דבריו שמסיים וע"כ אף בלימוד יש חשש זה דעכ"פ ימשך קצת ויהי' הרחקה מזמן ביאתו בזה יש לו סיוע מלשון הרמב"ם שכתב וימנע מבדיקת חמץ מתחלת זמנו לכן לענ"ד תירוצו עיקר ואף דנ"מ כמה דינן בהבאים אחריו שחידשו כ"א לפי דרכו לא אאריך בזה:

סימן תלב הח"י מביא בשם רש"ל בתשובה קודם שיתחיל יטול ידיו והוא רק משום נקיות ולא יברך עליו וע"ש סי' פ"ו במה שדחק עצמו שלא יהא מגסי רוח כנוטל ידיו לפירות שבסי' קנ"ח ושם נמי מברך על הפרי ומסיק מ"מ ע"י שכשך ושפשוף עדיף ור"ל ישפשף ידיו לעשותם אינם נקיות שאז אף בפירות מותר כדאיתא שם בהג"ה

המ"א סק"ו כתב וצ"ע איך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק וכו' אבל הכא למה יברך הבודק כיון שאין המצוה עליו וצ"ל דמ"מ מצוה עביד דומיא דמילה. ובדמיונו ממילא ליתא דשם כל זמן שאב אינו מוהלו חייבים ב"ד למולו והחיוב נמי על העושה ואולם הקושי' מעקרא אינה דהא ריש תרומות שנינו חמשה לא יתרומו ואם תרמו חרומתן תרומה וכולם מפני העדר ברכה הרי שבמקום שא"א לברך אין לעשות המצוה ושנינן נמי שם חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומ' וחד מנייהו התורם את שאינו שלו שלא ברשו' בעלים ומבואר הא ברשות תורם לכתחילה ובברכה דאל"כ ליחשב ברישא ששה