בית מאיר אורח חיים יא

ישהה עד שירעבו (וזה אין להקשות דא"כ מה ההבדל בין טעונין לאין טעונין לענין היסח דעת נימא אף באין טעונין מדלא בירך טרם שיצא ע"פ העצה טובה ש"מ דלקיבעא קמא הדר דז"א דכבר כתבנו דהעיקר תלוי במה שמעיקר הדין צריך ברכה במקומה כנ"ל] וזה לא מצאתי אף בהטור הכא אלא אדרבא איפכא מצאתי הרמ"א ז"ל כשמביא דעת תוס' בהגה"ה מסיים מ"מ לכתחילה לא יעקור ממקומן בלא ברכה דחיישינן שמא ישכח מלחזור ולאכול וזה להדיא נגד דעת ת"ק דר"מ שפסקו התוס' כותי' שאמר כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע ומה שהוציא דברים אלו מהר"ן פ' ע"פ וכן כתב בסי' א' דשו"ת לחכמי בריסק המעיין בהר"ן יראה כי ממנו אדרבה מוכח דלשטתי' לאו הכי דינא כי הר"ן לא נקיט השמא ישהה אלא בדברים הטעונין במקומן ומבאר בזה הפי' דמדקתני עקרו ש"מ וכו' וע"כ לא ס"ל כלל השמא ישהה עד שירעב דתוס' ולפי פסקו ופסק הרי"ף כרב ששת שפיר דינא הכי שהרי הת"ק נמי חייש היכי דלא הניח מקצת חברים לשמא ישהה ולא יחזור במקומו ומצריך להכי כשהוא יוצא לברך למפרע אבל לעדותו על המנהג ע"פ דעת תוס' ורא"ש אין מקום כלל לההוא דינא ובע"כ לומר דאך בזה חייש לשיטת הפוסקים כרב ששת לנהוג הכי לכתחילה א"נ ע"פ דעת הר"ר מנוח והיא נמי שיטת בעל המאור דהת"ק לא מתיר אף לכתחילה לצאת בלא ברכה למפרע אלא לדבר מצוה ע"ש בבעל המאור וחייש לדעות אלו לכתחילה אבל ודאי לשטת תוס' אין זה כלל מעיקר הדין: ודע שבאמת פי' הר"ן הנ"ל והוא נמי פירוש בעל מלחמות תמוה לי דלפי' זה שהוכיחו מן החשש שמא ישהה זה דלא יחזור למקומו דבאמת אינו שייך אלא בטעונים במקומן שע"כ הברייתא איירי בטעונין במקומן ואיך מפרשים הדיוק בעמוד א' הא בדברים שאין טעונים במקומן כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע הא מסיים זה להוכחה דאיירי בטעונין דאילו באין טעונין אמאי טעונין ברכה למפרע והרי אין לך עקירות שהוא סילוק יותר מנמלך ונמלך קובע ברכה לפניו ולא לאחריו וצ"ע גם למה שכותב בפ' כסוי דם דיש סברא דעקירה חשוב היסח דעת יותר מנמלך בל"ז אין מקום לפירושו עיין וק"ל

ולהנ"ל עיין בספר א"ע תראה כי לא הוכיח מידי מתוס' דלא כפסק הרמ"א שכתב מיהו אם הסיח דעתו וכו' ובודאי י"ל דנהי דהיסח דעת במקומו תוך. סעודה א"צ לברך לפניו ומשום דכן דרך הסועד שפוסק מלאכול וחוזר ונמלך לאכול היינו דוקא כל זמן שיושב במקומו אבל המסיח דעתו ועומד ממקומו לילך למקום אחר ודאי י"ל שזה אינו בכלל דרך העומדים ופוסקים מלאכול שחוזרים ונמלכים לישב ולאכול ולכן פשיטא דצריך ברכה לפניו ומה דקיי"ל לקיבעא קמא הדר היינו כשלא הסיח דעתו ודלא נימא שהשינוי מקום מן הסתם חשוב היסח דעת ומה שהקשה א"כ למה דחי התוס' הברייתא דקראו להפליג מהלכה לוקמא כשהסיח דעתו זה לק"מ דהא רישא דברייתא הכי הוא קראו חבירו לדבר עמו א"צ ברכה למפרע הפליג וכו' והרישא הא להנ"ל ע"כ איירי דלא הסיח דעתו דאילו הסיח נהי דהת"ק ס"ל בטעונין במקומן אפילו לא הניח חברים כשהוא יוצא אין טעונין ברכה לאחריו ולא חייש לשמא ישהה הא כבר הוכחנו דהיינו טעמא משום דלא חישב העמידה בטעונין להיסח דעת. והראי' דאינן טעונין דייקא הסוגי' מני' דכשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע והיינו משום דאינן טעונין חשוב עמידה להיסח דעת ומכ"ש בהיסח דעת גמור בהחלט מה"ת לא יברך מיד שהרי אין בדעתו לאכול עוד ומה"ת יסמוך לכתחילה שיברך כשיחזור ולא יחוש לשמא ישהה וכו' א"ו דאיירי כשלא הסיח דעתו ועלה קתני דהא להפליג הוי סתמא כהיסח דעת ולכן כשיצא יברך למפרע מחשש שמא ישהה וכשחוזר מברך בתחילה והיינו כר"י וק"ל והאמת כי הרב פרץ שבב"י סי' זה והוא בש"ע סי' קפ"ד לבד"א בודאי אזיל בשטת א"ע דהא איירי במי שגמר לאכול ושכח לברך במקומו שזה ודאי הסיח דעתו והיינו שהב"י הכא משיגו נמי בזה וכתב ודבר פשוט הוא דלר"ח נמי לא קאמר וכו' שמזה הוציא הרמ"א דינו והב"י ורמ"א לדעתי סוברים כדכתבתי. אך הא צ"ע איך העתיקו בסי' קפ"ד להלכה ונהי דמה שמשיג שם המ"א עליו לענ"ד לק"מ דבזה הבד"א סובב על הסעיף הקדום ולר"י ורא"ש וכו' להם נמי שייך דברי הר"פ בד"א וכמו שסדרו הטור מ"מ במה שהשיג עליו פה מטעם היסח הדעת קשה וצ"ע עיין ודוק

סי' קעט ס"א גמר סעודתו וכו' עד שיברך ברכת המזון זה הוציא הב"י מלשון הרא"ש פ' כ"מ שכתב ולית הלכתא הכי אלא כ"ז שלא נטל ידיו יכול לאכול ואי אמר הב ונברך כנטל ידיו דמי לפרש"י ורשב"א שפירשו כיון דאמריתו הב לן ונברך אסו' לכו למשתי עד דמברכיתו בה"מ ויש מחלקין בין שתיה לאכילה ולא מסתביר עכ"ל ועיין בב"י. ואולם כל האחרונים תפסו על הב"י בזה לנכון דאם כפירושו הרא"ש סותר עצמו שבפרק ע"פ ולהכי דחקו בדרכים שונים ומשונים לפרש דבריו שבפרק כ"מ במה שאין הדעת סובל ולהכי נתתי לבי לפרשו ע"ד זה שהרי המעיין בתלמודי ר"י שבפ' כ"מ ובהר"ן פ' כסוי דם שמביא הב"י יראה מה שדחקו לחלק בין שתי' לאכילה היינו משום דמסתביר להו דהב לן ונברך לא עדיף מגמר וסילק דמסקינן דמותר לחזור ולאכול. וכדי להוציא מדעתו זו כתב ואי אמר הב לן ונברך ע"כ כנטל ידיו דמי ר"ל אף דהש"ס סתם דלית הלכתא וכו' לענין גמר וסילק אלא וכו' תיכף לנט"י דמשמע הא הב לן ונברך אינו כנט"י ולפרש"י ורשב"ם ודאי מוכרח דהב לן ונברך כנט"י דמי שהרי לשטתם תמיד בין נט"י ובין בהב לן ונברך האיסור הוא עד שיברך בה"מ תחילה ואיך אפשר לשטתם לומר דאך לענין שתי' הוא דהוי גמר וצריך לבה"מ תחילה ולא לאכילה דלענין אכילה לא חשוב גמר דא"כ בה"מ מאן דכר שמי' הבה"מ הא אינו בא אלא על אכילה ואיך אפשר שיהא עדיין מותר לאכול ויצטרף לבה"מ א"ו דאין חילוק לשטתיהו והב לן לנט"י דמי' משא"כ לשיטתי' ושטת יתר הפוסקים דנט"י אינו זוקק אלא למוציא ודאי דשפיר י"ל דהב לן אינו שום ובהב לן יש חילוק בין אכילה לשתי' דאכילה שרי' בלא המוציא ושתי' אסורה בלא ברכה לפני' ומסיים ולא מסתבר כלומר ומ"מ לא מסתבר לחלק ומקדים לפרש לפי' רש"י ורשב"ם לראי' שלא מסתבר לחלק כיון דלדידהו הסברא מוכרחת

ודע דלדעת הרא"ש ספק לי מפני שלשונו הפשוט משמע דאין סברא כלל לחלק בין אכילה לשתי' ולמשמעות הר"ן פרק ע"פ מה דנאמר בכ"מ גמר מלאכול היינו גמר בלבו שלא לאכול עוד דהיינו היסח הדעת ממש ואילו כן כבר מוכרח הרא"ש להודות דיש חילוק בין אכילה לשתי' לענין נמלך דהיינו היסח הדעת שהרי כל הפוסקים השוו בשתי' דנמלך חייב על כל כוס וכוס כמבואר סי' קע"ד סעיף ה' וא"כ מה דכתב ולא מסתביר וכו' היינו בהב ונברך הוא דלא מסתבר לי' דהוא נחשב לגמר יותר מנמלך ואוסר אף האכילה בלא המוציא או דנימא דכל עיקר לא מסתבר לו לחלק בהיסח הדעת בין אכילה לשתי' אלא דאינו מפרש גמר מלאכול כפי' הר"ן הנ"ל אלא בסתם שגמר סעודתן לא חשבינן הגמר וסילוק דממילא להיסח הדעת לחלוטין אלא הנט"י ואמירת הב לן דאז ממילא בסתמא חשבינן להיסח הדעת אבל היסח הדעת להדיא דהיינו גמר בלבו שלא לאכול עוד דומיא דנמלך לשתי' שהי' בדעתו שלא לשתות אלא חדא אה"נ אליבי' שוה אכילה לשתי' ואסור לאכול בלא המוציא וכן קצת דעתי נוטה ובזה עיין בספר א"ע הכא ובמ"ש סי' קע"ח על הגהות רמ"א שכתב מיהו אם הסיח דעתו ודוק

הלכות ברכות המזון

סימן קפד סעיף א' קודם שיעקור ממקומו: נ"ב אע"פ שבדעתו לחזור למקומו משום שמא ישכח ולא יחזור: סי' קפח סעיף י' דין זה נפיק מהגהות מיימון להלכות מגילה בשם מהר"ם כדאיתא בב"י בלשון זה אבל הג"מ כתב דשם מהר"מ שצריך לברך על הנסים כדאשכחן רב צלי של שבת במוצ"ש והאמת שלשון זה איתא בהג"מ גופי' [בתשובת מהרי"ל סי' נ"ו מביא הלשון הכי כדאשכחן דרב צלי של שבת במוצאי שבת שתים