בית מאיר אורח חיים קח

סימן תטז סעיף א' יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות עיין בטור איתא לשון הכתוב בו ואם עירב לשני הימים לרוח אחת צריך שיהא העירוב קיים בין השמשות של יום השני ופירשו הב"י בדוחק קצת כלומר אפילו אם עירב לב' הימים לרוח אחד וכו' אבל הב"ח כתב ואם עירב וכו' כלומר דהשתא א"צ לילך ולחזור ולערב ביום שני דבמה שהי' מערב בעי"ט בפת ואמר בזה העירוב יהא מותר לי לילך אלפים לכל רוח למחר בי"ט וגם בשבת של אחריו אפ"ה צריך שיהא נודע לו שהעירוב הי' קיים בה' של יום שני: ופי' הב"י דחוק נשמע מיני' שסובר דאף משני רוחות יוכל לערב ע"י אותו פת ע"י שנוטלו ומניחו בשני ולהכי כתב דהחידוש הוא דוקא מרוח אחד ודוק וה"נ מתבאר כונת הט"ז סק"ג כתב ג"כ פי' שרוצה לילך למחר לרוח אחר וא"א אלא באותו פת שהניח לרוח זה

וכל זה אינן כי ז"ל הריטב"א ר' אלעזר אומר מערב אדם ב' ערובין וצריך לתת שניהם במקומם מערב יום הראשון כמו למחר וכו' אינו יכול למחר להניח עירוב לקנות שביתה ליום של אחריו שאין מערבין בתחילה מי"ט לשבת ואפילו למ"ד דתחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה דמ"מ כיון שהוא עושה עירוב לכתחילה בי"ט לשבת או ברגליו או בפת מוכחא מילתא שמכין מי"ט לשבת ואפילו בנותנן היום במקומו ונוטלו ומחזירו למחר א"א דעד כאן לא שרי הכי אלא בסיפא לרבנן שמערב הכל לרוח אחת אבל לר' אלעזר שנותן עירוב ליום א' וא' ליום שני וביום הראשון נאסר לאותו רוח שבא למכין למחר ה"ז כמכין מי"ט לשבת וכן מסיק עוד בגמרא סוף ד"ה א"ל מי סברת דאזיל ואמר וכו' כתב נמצאת למד דמערב בפת בעי אמירה בתחילת עירוב אבל כשמחזירו שם בשני אינו צריך אמירה דליקבעו הדר אבל המערב ברגליו בלא אמירה סגי ואפילו בתחילת עירוב ומ"מ כל שלא עירב בראשון כלל לאותו רוח אינו מערב ברגליו בשני לא באמירה ולא בשתיקה דהו"ל כמכין מי"ט לשבת עכ"ל שוב עיינתי בהפרישה וכתב כדברי הריטב"א מדעתו אבל אך בפת וברגליו כתב בדרך אפשר דשרי ובהריטב"א הנ"ל מבואר דאף ברגליו לא ולזה מדויק לשון הטור שכתב ואם עירב בראשון ברגליו שהחשיך במקום שרצה לקנות שביתה יעשה ג"כ בשני ויחשיך שם וכן הש"ע דייק והוא שילך ויעמוד באותו מקום ויחשוב וכו' נמצא פי' הב"י בהטור מוכרח דלא כהב"ח

סעיף ג אבל אם הניח עירובו וכו' והניח עירוב שני רחוק מביתו בתוך ת"ק אמה וצריך נמי להיות כלה המדה דהיינו אם הניח עירובו אלף מהעיר צריך שלא יכלו האלפים מהעירוב באמצע העיר אלא בסופה ועיין סי' ת"ח: בד"א בשני י"ט של גליות כתב מ"א אבל בר"ה אפילו נאכל בראשון יוצא בשני דקדושה אחד הן לקולא זה דעת הרמב"ם והראב"ד דעתו דאך לחומרא הוא קדושה אחד. וכתב הה"מ דיש הוכחה לדעת הרמב"ם דאם איתא דאמרינן קדושה א' לחומרא ולא לקולא מאי קא מקשה ר"א לרבנן מנאכל עירובו בראשון שאין יוצא בשני ולימרו לי' אינהו וליטעמך שני י"ט של ר"ה מאי איכא למימר ולמאי איצטרכו למימר דספוקי מספקא להו א"ו כל שהן קדושה אחד לכל דבריהם הוא ואפילו לרבנן דע"כ לא מספקא להו לרבנן ונקיטו הכא לחומרא והכא לחומרא אלא בי"ט ושבת אבל בב' י"ט של ר"ה פשיטא להו דקדושה אחת הן ואפילו לקולא עכ"ל ולשונו צ"ע קצת דאיך כתב ולימרו לי אינהו וליטעמך וכו' הא בדף ל"ט שם מבואר דתרווייהו רבנן ור"א ס"ל בשני י"ט של ר"ה דמערב ב' ערובין משום דשתי קדושות נינהו ומה וליטעמך שייך אמנם הראי' היא ע"ד זה דלא היו צריכין לומר דמטעם ספק מחמרו אלא דס"ל דודאי קדושה אחת הוא ואך לחומרא ולא לקולא כדסבר ר' יוסי בר"ה לדעת הראב"ד א"ו דכל דאמרינן קדושה אחת היינו לכל דבריהם בין לקולא ובין לחומרא אבל להראב"ד י"ל דסובר דזה גופא טעם ר' יוסי נמי מה דסובר קדושה אחת לחומרא מכח דנמי ספוקא מספקא לי' בר"ה אם קדושה אחת הוא או ב' קדושות ומחמיר מספק דקדושה אחת היא אך לא משמע הכי מן הוויכוח דאמר להן ר' יוסי אי אתם מודים וכו' וק"ל: הלכות ר"ח

סימן תיח סעיף ד' אלא שמדברי הרמב"ם נראה לכאורה וכו' הוא בש"ך יו"ד סי' רט"ו ססקי"א כתב דאף להרמב"ם דהוי דאורייתא מ"מ השבועה חלה עליהם מפני שאינו מפורש בתורה וקשה לי א"כ הרי שבת ויו"ט נמי אינו מפורש בתורה כדאיתא פסחים ס"ח ע"ב פלוגתא דר"א ור"י בדרש דלכם ואפילו שבת דכ"ע מודים מדכתיב וקראת לשבת עונג הא אין זה אלא מקרא דנביאים וכבר איתא בב"י ריש סי' רל"ט ביו"ד שאחד רצה ללמוד מדפוסק הרמב"ם פ"א מה' שבועות דהנשבע להתענות בשבת וי"ט מלקין אותו משום שבועת שוא דסובר דאף על דברי סופרים אין שבועה חלה אלא שהרשב"א השיבו אפשר שהוא סבור שאסור להתענות דבר תורה אבל שיהא נקרא מפורש בתורה צ"ע:

ובב"י הנ"ל כתב בשם הר"ן בתשו' שמצא סעד מהרמב"ם לדעתו שאף מה שהוא דאורייתא כל שאינו מפורש בתורה אלא שבא ממדרש חכמים שבועה חלה עליו ולדעתי מבואר הכי ממה שפסק והוא בש"ע סי' רל"ח שבועה שאוכל נבילות וטריפות פחות מכזית חייב משום שבועת ביטוי הרי דשבועה חל אף דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה וא"כ פשיטא אי על שבועה להתענות בשבת וי"ט מחייב משום שוא ש"מ דס"ל דחשוב מפורש בתורה יותר מחצ' שיעור דאיסורין ואולי י"ל שבת חשוב לי' דברי קבלה כמפורש בתורה וי"ט מדכתיב ושמחת בחגך ואין שמחה אלא בבשר שלמים וצ"ע:

סימן תכב סעיף א' ואם הוא רגיל לומר וכו' בגמרא איתא בשים שלום חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש אמר ר"פ הא דאמרן סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שעקר רגליו אבל לא עקר רגליו חוזר לעבודה אמר ר"נ בר יצחק הא דאמרן עקר רגליו חוזר לראש לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לעבודה (ויראה לענ"ד לפרש דמי שרגיל לומר תחנונים אלא ששכח ועקר רגליו טרם שאמר מה שרגיל דהיינו אלהי נצור כדפרש"י מ"מ לא חשוב סיים ע"י עקירת הרגלים כיון שלא סיים מקרי הואיל ולא התפלל מה שרגיל) ואיכא דאמרי אמר רנב"י הא דאמר כי לא עקר רגליו חוזר לעבודה לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל אם אינו רגיל חוזר לראש וכלשון א"ד פסקו הפוסקים נמצא לפירושי היכא דעקר רגליו אף שרגיל אלא ששכח ועדיין לא אמרן מ"מ חוזר לראש ואינו חוזר לעבודה אלא היכי שלא עקר וגם רגיל לומר תחנונים ועדיין לא אמרן ובודאי נשמע נמי דאף שלא עקר אלא שגם אמר מה שרגיל מ"מ חוזר לראש וכן כתב המ"א שמשמע הכי אלא שכתב שלשון הש"ע לא משמע הכי ותו כתב וגם בגמרא איכא חד לישנא דמי שרגיל לומר תחנונים אפילו עקר רגליו אינו חוזר לראש ש"מ דס"ל דאין קבע לתחנונים וא"י לפרשו היכי ש"מ דאין קבע הא אדרבה בין לפירושי הנ"ל ובין שאומר שמפרש אבל רגיל לומר היינו דרגילתו לומר תחנונים אחר עקירת רגליו וזה נזכר אחר שעקר רגליו טרם שאמר תחנונים נשמע דיש קבע שהרי מפני שלא אמר מה שרגיל אף שעקר מקרי לא סיים וכנראה מפני שלא נראה לו לפרש שרגיל לומר תחנונים בתר עקירה דמן הסתם התחנונים נאמרים קודם העקירה כדפרש"י בעמידה ואף לא נראה לו פירושי ע"י שכחה. לכן מפרש הכי אבל רגיל לומר אף שאמר מה שרגיל וגם עקר רגליו מ"מ לא חשוב סיים תפלתו וחוזר לעבודה משום דאין קבע לתחנונים והי' יכול לרבות בתחנונים לכן לא מקרי סיים תפלתו ובעיני פי' זה תמוה ואינו דאיך ס"ד שאם סיים לומר מה שרגיל וגם עקר רגליו דנימא מדהי' אפשרות לו לרבות לא מקרי סיים:

והעיקר לענ"ד כדפרשתי וממילא נמי מה שכתב וא"כ ללישנא בתרא וכו' ג"כ ליתא והעיקר כדמשמע לו תחילה דהיכי דאמר