בית מאיר אורח חיים קה

דכל העיר הוא לו כד"א ומהלך את כולה כיון ששבת בה בין השמשות וא"כ דזה ההיתר הואיל ששבת בה מה לי אם היא מוקפת או פרזי וכן מוכח להדיא מן הרבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י"ח שזה לשונו דף צ"ז מי שהוציאוהו גוים וכו' וכ"ש יצא לדעת והחזירוהו לדעת וכתב הרמב"ם דכל העיר לו כד"א מהלך כולה כיון ששבת בה ב"ה ועוד פשוט מי שהוציאוהו גוים והוליכוהו לעיר אחרת או לדיר וסהר מוקפים שמהלך כולה שאינו אלא כד"א הרי לך בהדיא שבעיר אחרת הקפיד וכתב מוקפת ובדין מהר"מ סתם כיון ששבת בה לכן לענ"ד אם לא נפקו הדברים מן האז"ז שמרמז אליו ואינו בידי שגגה היא הג"ה זו סעיף יט ואסור לטלטלם. עיין ט"ז פירושו להטור. ולענ"ד העיקר כדכתב המהרש"ל דאפילו במזיד כל שבאו בעיר מוקפת כל העיר כד"א דהא כבר כתבתי שמשמעות הרמב"ם בדינו שבסעי' ו' מדמיון יצא לדעת והחזירוהו גוים למד וא"כ כמו דחשובים בחזרה למקומם אפילו במזיד אנוסים כן בהובאו למקום מוקף חשיבו תמיד אנוסים תו האריך ליישב הטור בלישנא יתירה ומה שמסיים בטעם הטור הרי מ"מ הוא להדיא דלא כהרא"ש שדייק אבל וכו' כיון דמותר לישראל אחר הרי מבואר הא מה דאסור לכל ישראל אפילו בבא מחוץ לתחום אסור בטלטול ועיין ביש"ש פ"ק דחולין סי' ל"א גם מה שהעלה בעיקר קושי' היש"ש דזה טעמא דת"ק באמת לא נראה כלל ממה דנאמר חסורי מחסרא דמשמע ברור דעיקר פלוגתא לרב דר"ג אינו מחמיר במוקצה לטלטל בספק מוכן כבודאי. ולהרי"ף אין זה ענין לזה דמ"מ הוי לי' לר"ג לאסור הטלטול מצד דעכ"פ אסור באכילה מספק והוי כמוקצה דעצים ואבנים דכולי עלמא מודים בו' וכן המ"א סי' תקט"ו שכתב שאני התם דיש היתר אכילה אם חזרו למקומן מלבד שהסברה גרועה דנימא הואיל ע"י איסור שהרי החזרה גופא אסור הוא אף גם מ"מ להדיא נגד הרא"ש כנ"ל:

לכן אף דלדינא מביא המ"א כמה פוסקים המסכימים עם הרי"ף ורא"ש מ"מ קושי' היש"ש מן הסוגיא (אך בזה כבר מביא המ"א מה שהיש"ש עצמו דחק בהג"ה סי' ה') ועל הטור שהוא אביו עדיין צ"ע. אף גם לדידי קשיא פסק הרי"ף ורא"ש ז"ל ממה דאיתא שבת דף מ"ו ע"ב הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האיסור וקשה שמן הא מעצמו הוקצה למצוותו ולאיסורו ולמה לי טעמא דבסיס וע"כ כדכתבו תוס' שם דף מ"ב ע"ב דעל הנר עצמו וכו' ע"ש ה"נ צ"ל דצריך לטעם דבסיס לגבי השמן מחמת הטלטול וא"כ להרי"ף הא השמן מיד שאסור באכילה מצד המסתפק ממנו חייב משום מכבה ואפילו המטפטף מפני שהוקצה למצותו ולאיסורו הרי ממילא הי' השמן כאבנים ואסור בטלטול מצד עצמו ולמה לי על השמן טעם דבסיס אמנם אפשר דל"ק כשנדקדק בלשון הרי"ף שכתב וכמוקצה דמי. הרי שלא כתב שהם מוקצים דאז היה משמע כמו טבל דמודה ביה ר"ש אבל באמת אינו דומה לטבל דאינו מוכשר לאכילה עד שיעשר משא"כ מה דלמחר ממילא שרי' אלא דמדמהו למוקצה דאוצר דנמי מסלק דעתו מיניה היום ותליא בפלוגתא דר"י ור"ש ומכיון שהרי"ף פסק בי"ט כר"י לכן אף' זה אסור ובזה שוב לק"מ לא קושי' מהרש"ל מדר"ג גופי' די"ל ר"ג כר"ש ס"ל דלית ליה מוקצה זולת דמחובר וכן הטור יפה פסק מדקי"ל כר"ש בשבת לכ"ע וקושייתי נמי ל"ק הוא מדנאמרו הדברים אליבא דר"ש ומ"מ צ"ע ראייתו מנ"ל ואולם באמת בשבת דף קי"ז משמע ברור בין מפי' רש"י ובין מתוס' ד"ה התם דמידי דמיכל דאינו ראוי היום מפני איסורו דומה ממש לטבל ואסור לכ"ע וא"כ פסק הרי"ף ודאי שפיר אלא שהקושיות צ"ע:

סימן תו ויתרחק ממקום שנפנה עד שיכלה הריח ושם יש לו לשון הרמב"ם פרק כ"ז אם נצטרך לנקביו הרי זה יוצא ומרחיק ונפנה וחוזר למקומו וכן בספרו אגרת התשו' כתב אסור לו לצאת מן הספינה אלא וכו' ועושה צרכיו וחוזר וצ"ע:

סימן תח סעיף א' מותר לערב וכו' ולשון הטור מפני שעירובי תחומין דרבנן הקילו והתירו למי שצריך וכו' שיתן וכו' ותימא לי הרי איתא דף ל"ה ע"ב גבי מי שנתגלגל עירוב חוץ לתחום קסבר ר"מ תחומין דאורייתא דהיינו כר"ע מס' סוטה ובסוף פ"ק דעירובין דלכ"ע לר"ע ור"מ ור"ח לוקין על תחומין דאלפים אמה א"כ תמהתי מעולם לר"מ וכן לר"ע מצינן דאית ליה ע"ת אף ע"י פת בדף ס"א ואיך יש כח ביד חכמים להתיר איסור דאורייתא ע"י עירוב ועיין מס' ביצה דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה והי' ביום הששי כתבו וכ"ת ע"י עירובי תבשילי' וכי אתא תקנתא דרבנן ולעקור הכנה דאורייתא עד כי מצאתי ת"ל בהה"מ הלכות עירובין הלכה ו' כתב שהרמב"ן מסכים עם הרמב"ם שאם עירב ע"ת לדבר הרשות אף בפת עירובו עירוב לפי שמצינו ע"ת מתירן אפילו למ"ד תחומין דאורייתא אלמא עירוב בין בפת בין ברגליו מן הדין הוא מתיר וכאן אני קורא בו ממקומו וכו' ואפשר מש"ה משמיט הש"ע לשון הטור ואולם יראה לי דאפשר דבהכי תליא הפלוגתא החולקים עם הרמב"ם וסוברים דאף דיעבד לדבר הרשות לא מהני משום דס"ל דזה גופא פלוגתא דתנאי דודאי מוסכם ומקובל בידם דעירוב פת נמי מהני ומאן דסבר תחומין דאורייתא הוכיח מזה דאף' עירב בפת דין גמור הוא והיינו נמי ר"מ דס"ל תחומין דאורייתא וס"ל נמי עיקר עירוב בפת בדף נ"א ומאן דסבר תחומין דרבנן ס"ל דאינו אלא תיקון חכמים ע"י שהם אמרו והם אמרו והיינו ר"י בר פלוגחי' דר"מ ולהכי סובר עיקר עירוב ברגל ואומר במתני' שם לא אמרו מערבין בפת אלא להקל שזה מורה ודאי שאינו אלא תקון חכמים ולהכי כיון דקי"ל תחומין דרבנן שפיר ס"ל דאף דיעבד לא מהני ואף לשון הטור כהוגן אלא שהרא"ש פרק מי שהוציאוהו כתב דר"י נמי ס"ל תחומין דאורייתא וצ"ע. ועיין בספר ת"ש סי' תי"ג ובהריטב"א לדף צ"ז ע"ב בד"ה שם ר"י אומר בפי' הראב"ד:

ומ"ש שם הת"ש ולפי דברי הרא"ש וסמ"ג צ"ל הא דקאמר ולימא תנא דבי איו הוא דלכאורה אין הכרע מזו דס"ל לר"י אין ברירה אפילו בדרבנן דהא ר"י ס"ל תחומין דאורייתא ובאמת הוא לפ"ר תמיה על הרא"ש כי תי' הת"ש אינו מעלה ארוכה כלל ע"ש שהאריך בדברים שלענ"ד לא. סלקו אדעתיה דהרא"ש וסמ"ג אבל לענ"ד הדבר פשוט ואדרבה מזה מוכח כדעתייהו שהרי צריך דקדוק מדוע אמר ולימא ליה תנא דבי איו הוא הכי הוה ליה למימר ולימא ליה ר"י אליבא דתנא דבי איו הוא א"ו משום דמר"י גופיה אין הכרע מדס"ל תחומין דאורייתא אך מדתני איו דינא דר"י אומר אין אדם וכו' ומדתני דבריו ש"מ דהכי ס"ל אף דבודאי איו לעצמו נמי כהלכה ס"ל דתחומין דרבנן א"ו דאיו ס"ל דאין הבדל דלמאן דל"ל ברירה בדאורייתא ה"ה בדרבנן ושפיר דלהכי אמר דילמא תנא דבי איו הוא וק"ל וזה ברור:

סעיף הנ"ל ויש לו להלוך ממקו' עירובו למחר אלפים אמה וכן הוא בהרמב"ם פ"ו וכן הוא בהטור ותימא לי הרי בגמר' דף מ"ג בעי רמי בר חמא אם נותן עירובו יש לו ד' אמות כמו שבת ולא איפשטא וכתב שם הרא"ש ה' ט"ו דמ"מ פסקינן דיש לו ד"א וכן פסקו תוס' בפשיטות דף ס' ע"ב ד"ה כאן וא"פ על הטור פשיטא דקשה דהי' לו לבאר הכי והרמב"ם א"י אם נימא דלא פסק הכי אלא דס"ל דאין לו ד"א קשה דא"כ איך אפשר לו ליפסק בתר הכי דהמדינה תחשב לו כד"א שלא כדעת' רבינו יונתן דהא לספיקו דרמי ב"ח דאין לו ד"א מוכח מכח קושי' תוס' והריטב"א דאף העיר אינה נחשבת לכלום דאל"כ מה תנן מה שנשכר הוא מפסיד דהא מפסיד יותר דהיינו הד"א שהעיר נחשבת לו. ודוחק גדול בעיני שסמכו על ריש סי' שצ"ז דה"ה בנותן עירובו דהא בגמרא הוא איבעי' וגם הלשון הכא לא משמע הכי וצ"ע

סעיף הנ"ל לפיכך וכו' כיצד וכו' ואינו מהלך בעיר אלא עד סוף האלף ועל אופן זה נאמר במשנה אם הניח עירובו חוץ לעבורה מה שנשכר הוא מפסיד ומקשו תוס' דלרבנן שאמרו הד"א הוא מכל צד ח' על ח' הרי הוא נשכר אם הניח