בית לוי נט

הקידושין חל בפרוטה אחת ובזה אינו יכול לחזור לכ"ע אבל בהמותר אי נימא דיכול לחזור א"כ לא תהי' מקודשת כמו במעמ"ש שאינה סומכת דעתה שמא תחזור בה אבל אי נימא דסמכה דעתה א"כ גם כאן תהיה מקודשת דבתנאי אין שייך לחלוק בין היכא דזכתה או לא זכתה כיון דמ"מ אם יקיים התנאי תהי' מקודשת ואם לא יקיים לא תהיה מקודשת ומ"ש הב"ש דזה דוחק לומר דחשיב כאלו קיבל מעותיו וכו' יש לומר דכוונתו דדוחק לומר שלא כדברי הרא"ש ונימא כיון דקידשה סתם בכל החוב כוונתם שכל החוב יהי' בתורת קידושין ולא פרוטה בלבד וא"כ הוי כאלו קיבל כל מעותיו שלא נתרצה להתקדש לו רק בכל החוב וא"כ הוי כאלו נתנה לו בעד כל החוב ולכך אינו יכול לחזור בו כאן. אבל בעלמא שפיר יכול לחזור ועל זה כתב שזהו דוחק לומר כן דבודאי בקדשה סתם כונתם שלא תתקדש רק בפרוטה והמותר הוא תנאי וא"כ בעד המותר לא קיבל כלום ואם יהי' יכול לחזור בו א"כ לא סמכה דעתה בהמותר ומזה מוכח דבכה"ג אינו יכול לחזור אף בעלמא אף דנקט משכון

סעיף טו אמר לה התקדשי לי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך ועשה אינה מקודשת וי"א שהיא מקודשת עיין בס' א"מ (ס"ק ל"ח) מה שרצה ליישב קושיית התוס' בב"ק (דף צ"ט.) על הא דרצה הגמ' לאוקמי שם דר' מאיר ס"ל המקדש במלוה מקודשת. ובקדושין מוכח דר"מ ס"ל דאינה מקודשת ותירץ בס' הנ"ל עפ"י דברי הר"ן בתשובה בשואל ספר דאינו חייב באונסין משום דמשאיל ספר מצוה קא עביד ונהנה בפרוט' דרב יוסף ותו לא הוי שואל דשואל כל הנאה שלו והנה בקדושין מיירי במלוה שהיא בעין וא"כ עדיין דין שואל יש לו והמלוה מצוה קעביד בהלואת כסף כדמוכח בב"מ (דף פ"ב) וא"כ פטור מאונסין והתם מיירי שנגנב וכו' יעו"ש ואני לא הבנתי דבריו דנראה הא דכתב הר"ן דשואל ספר אינו חייב באונסין משום דאין כל הנאה שלו היינו דמשום דהמשאיל מצוה קעביד בזה נגרע חלקו מהמצוה וינוכה משכר לימודו גם בעד חבירו המשאיל ע"ד שאמרו בשמעון אחי עזרי' וע"ד שמח זבולן בצאתך וגו' משא"כ אם להשואל יהי' ההנאה בשלימות רק שגם להמשאיל יגיע הנאה כזו מה שלא יגרע בזה חלק ההנאה של השואל בזה פשיטא נראה דמחשב שואל להתחייב באונסין דאם לא כן לא תמצא לעולם שואל שיתחייב באונסין דהא בכל שאלה המשאיל מצוה קעביד ומה לי אם השאיל לו כלי או הלוה לו מעות הרי מ"מ מצוה קעביד וא"כ אין כל הנאה שלו ולא תמצא שואל שיתחייב באונסין א"ו מסתברא כיון דבהנאת המצוה שיש לו למשאיל אינו נגרע בזה חלק ההנאה של שואל לכך מתחייב באונסין ובשואל ספר שאני משום דאם הי' לו ספר שלו לא היה צריך ליתן מחלקו של המצוה שלומד בהספר לחבירו משא"כ עכשיו הוא צריך ליתן מחלקו לחבירו ונגרע בזה חלקו מהמצוה ואין כל ההנאה שלו לכך פטור מאונסין

ונראה להביא ראי' לדברינו מהא דאיתא בב"מ (דף צ"ו) בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי וכו' ולכאורה קשה איך יתכן דהבעל יהיה שואל על נכסי אשתו ויתחייב באונסין הא אין כל ההנאה שלו דהא גם היא נהנית ע"ד שאמרו בב"ק (דף פ"ט.) ניחא לה דאיכא רוח ביתא ולשיטת הר"ן שהבאתי אין כאן חיוב אונסין א"ו כדברינו דזה נחשב כל הנאה שלו כיון שאינו נגרע בזה חלק הנאה שלו במה שהיא נהנית ושואל ספר שאני דבזה נגרע שכר לימודו קצת וכדברינו

שם בס' הנ"ל (ס"ק ל"ט) הביא שיטת הדרישה דהא דאמרו המקדש במלוה ופרוטה מקודשת דדעתה אפרוטה הוא מטעם דדינא גמירי דהמקדש במלוה אינה מקודשת והא"מ השיג עליו וז"ל ולענ"ד נראה דודאי לאו דינא גמירי דהא בפ' המדיר (דף ע"ד) ס"ל לר' אמי המקדש במלוה ובעל אינה צריכה הימנו גט משום דבהנך טעי פירש"י ואפילו מ"ד מקדש ובעל צריכה הימנו גט ע"ש היינו משום דאין אדם עושה בב"ז אבל היכא דלא בעל ושלח סבלונות אח"כ לא אמרינן דעתם על קידושין וכמבואר בש"ע (סי' ל"א סעיף ע') לענין פחות מש"פ ושלח סבלונות ומכש"כ מלוה וסבלונות וא"כ למה במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה א"ו עיקר הטעם משום דפרוטה בעין ודעת האשה רק על מה שהוא בעין עכ"ל. ולענ"ד דשפיר יש לומר כדעת הפרישה דהטעם דדינא גמירי ולא תקשי ממקדש בפחות מש"פ ושלח סבלונות והוא דזה מסתברא דאין אדם עושה פעולה שהיא לבטלה ובודאי כשנותן איזה דבר לקידושין ודבר הזה אינו מועיל לקידושין אמרינן דטעה וסבר שמועיל לקידושין דאל"כ למה נתן דבר שהוא יודע שאינו מועיל לקידושין ולפ"ז שפיר י"ל דדינא גמירי ולכך כשקדשה במלוה ופרוטה אמרינן מהס"ת יודע דבמלוה אינה מקודשת ודעתו אפרוטה. משא"כ היכא דמוכח דאינו יודע אז אינה מקודשת ולכך במלוה או בפחות מש"פ ושלח סבלונות לאחר כן אינה מקודשת דהא חזינן דאינו יודע וטעה וסבר דבמלוה מקודשת דאל"כ למה נתן לה לקידושין וא"כ מוכח דטעה לכך אמרינן דהסבלונות דשלח ע"ד קידושין הראשונים שלח משא"כ מהס"ת היכא דיש לומר דלא טעה כגון בקדשה במלוה ופרוטה אמרינן שפיר דדינא גמירי ויודע דהמקדש במלוה אינה מקודשת ודעתו אפרוטה

שם אינה מקודשת וכתב הב"ש וז"ל וכתבו התוס' פ' הגוזל בסוגיא שם אם אמר תתקדש בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה ופריך מאי ממון אילימא אותו ממון היינו החפץ מכלל דר"מ סבר וכו' במאי מקדשה וכו' ואור"י דסברא הוא שאינה מקודשת במה שמחל לה שכרו כיון שאינו יכול לתובעה בדין בעד שכרו עד שמחזיר לה החפץ ואינו חשוב כנותן לה כלום במחילתו עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין ע"כ. ומוכח מזה דמיירי שאומר לה בהנאת מחילת מלוה וכו' ומ"מ לא הוי קידושין כשהכלי בידו עכ"ל ובא"מ השיג עליו דהמעיין בתוס' שם יראה דלא מיירי כלל מהנאת מחילת מלוה וכו' וא"כ אינו מוכח מזה הנאת מחילת מלוה דיש לומר דהנאה הוי במה שמוחל לה עכ"ד. ולענ"ד נראה דשפיר כתב הב"ש דיש להוכיח מסוגיא דשם דהיכא דנקט הכלי בידו לא