בית לוי נד

לי דנראה דהמהרי"ט לא קאמר רק היכא דהתנה ליתן סך מה אז י"ל דש"כ ובע"כ לא הוי נתינה משא"כ גבי כתובה דמדין תורה כתובת אשה בזיבורית הרי דש"כ יכול ליתן לה מד"ת וכיון דנתינה בע"כ שמה נתינה שפיר יכול ליתן לה ש"כ בע"כ

סעיף ד ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה הרי את מקודשת לי בו ושתקה אינה כלום אבל אם אמרה הן מקודשת וכתב הר"ן הביאו הב"ש ס"ק י"ג דשדיך לא מהני כאן. וראיתם דהא בעובדא דציפתא (קדושין דף י"ב ע"ב) כבר נתרצתה להתקדש לו והוי כמו שדיך ועכ"ז לאחר מתן מעות אינה מקודשת וקשה לי דלפ"ז מאי קאמר שם אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אמר לה כנסי סלע זה בפקדון וכו' לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת מאי רצתה וכו' אלא לאו וכו' לא רצתה דאשתיקה כו' וש"מ שתיקה דלאחר מתן מעות ולא כלום. שוב מצאתי ב"ה שהקשה כן המקנה יעו"ש. וקשה איך הוכיח מזה דשתיקה לאחר מתן מעות אף בשדיך לא מהני דלמא מיירי ברייתא זו דפקדון בלא שדיך לכך לא מהני ועיין בק"ן סי' פ"ז שכתב להוכיח דברייתא זו דפקדון מיירי בלא שדיך אלא ודאי דגם האי עובדא דציפתא לא מקרי שדיך כמ"ש הפוסקים, ונראה לי להוכיח דלאחר מתן מעות לא מהני שדיך מהא דפריך מאי רצתה ומאי לא רצתה וכו' אמאי לא מוקי דמיירי בשתקה ומאי רצתה היינו דשדיך ונתרצתה להתקדש לו ולא רצתה היינו בלא שדיך. ועיין במהרש"א גבי ברייתא דכנסי חוב שלך שהביא בשם תו"י שהקשו אימא רצתה דאישתקה ותירץ דרצתה לא משמע דאישתקה אלא שאמרה הן יעו"ש אבל אי נימא דרצתה הכונה הוא ששדיך שייך שפיר לשון רצתה ובשלמא בברייתא לקמן גבי כנסי חוב שלך דמוקי הגמ' ג"כ רצתה דאמרה הן לא רצתה דאישתקה לא תקשי דנוקי ג"כ רצתה דשדיך די"ל דאי נמי הוי מוקי כן שפיר יש להוכיח הא דרצה להוכיח שם דשתיקה בשעת מתן מעות מהני בשדיך וכיון דמ"מ יש להוכיח דשדיך מהני בשעת מתן מעות מוקי לה ביותר מסתברא דרצתה דאמרה הן. אבל כאן בברייתא דפקדון למה לא מוקי רצתה היינו דשדיך ואף בשתקה אם שדיך מקודשת א"ו דפשיטא ליה להגמ' דלאחר מתן מעות מהני שדיך

סעיף ה אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ואמרה לו והרי אינו שוה פרוטה ואמר לה התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו הרי זו ספק מקודשת. הג"ה וה"ה אם לא חזר ואמר התקדשי לי רק אמר לה הרי בתוכו שו"פ מקודשת מספק. והב"ש ס"ק י"ד כתב וז"ל הרי זו ספק אע"ג וכו' משום דאמרינן אי לא ניחא לה למה לא זרקה הקידושין אבל משום הספק שמא החפץ שו"פ בשאר מקומות אין לחוש דהא חזר ממה שרצה בתחלה לקדש בפחות מש"פ היינו בחפץ כ"כ הרא"ש והר"ן כתב דאין רצונו לקדשה בציפתה אלא בתחלה נמי כוונתו לקדש במעות שבו אלא היא לא הבינה ונפ"מ מזה מ"ש הרמ"א בשם הש"ג אם לא חזר ואמר תתקדש וכו' לפי' הרא"ש לא מהני דהא קידושין חדשים הם מה שרוצה לקדש במעות. ולפי' הר"ן מהני עכ"ל. והנה מה שכתב דלפי' הרא"ש לא מהני יש לפקפק דהנה אי אפשר לפרש דהרא"ש פשיטא לי' דהוי חזרה דמהיכן פשיטא לי' דהא לשון זה דאמר אח"כ התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו יש לפרש ג"כ דלא הוי חזרה. רק דכוונת הרא"ש דיש לומר דחזר בו וא"כ כיון דהחשש שמא ש"פ במדי אינו אלא חשש דרבנן וכיון דאיכא נמי ספק דלמא חזר בו פשיטא דלא חיישינן מחשש החפץ שמא ש"פ וכן מורה לשון הרא"ש שכתב וז"ל והא דלא חש ליה משום דשמואל שאני הכא שחוזר בו ממה שרצה לקדשה בפחות מש"פ. וגם היא לא נתרצית כשאמר לה שאינו שו"פ עכ"ל. ור"ל במה שאמר וגם היא וכו' אף אם תאמר שאינו חוזר בו וכוונתו הוא על שניהם עכ"ז הא היא לא נתרצית וכו' הרי דלא פשיטא ליה דהוי חזרה תו יש לדקדק מ"ש דלפירוש הר"ן מקודשת מספק אף שלא אמר עוד הפעם התקדשי לי יש מקום לחלוק בזה והוא דהא בע"כ צ"ל דאף הר"ן לא כתב זה לדבר פשוט דלא הוי חזרה רק כוונתו הי' מתחלה לזה דמנא לן לומר זאת דהא יש לפרש ג"כ דחוזר בו רק דכוונת הר"ן ג"כ כנ"ל כיון דיש לומר דכוונתו מתחלה הי' ג"כ על הד' זוזי ולא על החפץ וכיון דאי נמי כוונתו על החפץ לא הוי אלא חשש מדרבנן וכיון דאיכא נמי ספיקא בזה כולה האי לא חיישינן. וכיון שכן אם לא אמר תו עוד הפעם התקדשי לי כיון דהספק להאשה ולהעדים איך כוונתו במ"ש ד' זוזים יש בתוכו דאם חוזר בו הא ליכא קדושין כלל כיון שלא אמר עוד הפעם התקדשי ואולי אינו חוזר בו ושפיר מועיל לשון קידושין הראשונים וכיון דיש ספק בעיקר כוונת הקידושין הוי כמקדש בלא עדים דהא להאשה והעדים יש ספק אם הי' כאן קידושין כלל דהא יכול להכחיש ולומר דכוונתו לחזור בו ואין כאן קידושין כלל. ובלאו הכי הוי ספק ולא צריך לטעם דהי' לה למשדי. לכן נראה דמטעם זה דקדק הרמ"א בלשונו הרי בתוכו שו"פ. ובלשון השלטי גבורים לא כתב לשון הרי רק ד' זוזים יש בתוכו ונראה דלכך שינה הרמ"א ונקט לשון הרי לומר דבעינן שיהא מוכיח מלשונו שאינו חוזר בו רק דכוונתו מתחלה הי' לכך לכן כתב הרי שמורה לשון זה שמתחלה ג"כ כונתו לזה הי' לכך הוי ספק קידושין מטעם דהי' לה למשדי אבל היכא דלא אמר הרי כלשון הרמ"א בלאו הכי הוי ספק מטעם דלהעדים יש ספק

שם אשה שחטפה מעות מאיש א' והוא ביקש ממנה שתחזירה ולא רצתה ואמר הרי את מקודשת לי בהם וכו' לא הוי קידושין דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ועיין בב"ש ס"ק ט"ז שהוכיח מדברי הרמ"א דהא דאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש היינו כ"א אינו יכול להקדיש אבל בריצוי שניהם נפשה הקדש. ובס' המקנה כתב וז"ל מיהו נראה דלא משכחת לה להאי דינא כלל כיון דא"א לצמצם כיון בשעה שהקדיש הראשון ולא חל ההקדש וכו' יעו"ש. והנה לכאורה יש לומר דמשכחת לה כגון שאחד עשה שליח לשני וא"כ חל ההקדש אכן יש לדחות דהא קיי"ל כל מילתא דהוא לא