בית לוי מט

כשאמרה הני לישני גרע טפי אך חדא מיניהו מתרץ. ובזה יתורץ ג"כ מה שהקשה הב"ש ס"ק י"א למה הקשה בש"ס שם על הלשונות אשר קמבעי בש"ס אם הם לשון קדושין אם לאו במאי עסקינן אילימא כשאין עסוקין מנא ידעה אפילו בלשונות אשר הם בודאי לשון קדושין נמי קשה במאי עסקינן עכ"ל ולפי דברינו א"ש דבהני לישני דברירי שהם לשון קידושין לא קשה מנא ידעה די"ל ששניהם מודים דהכוונה הי' לקדושין והלשון אינו סותר המחשבה משא"כ בהני לישני דיש לפרשם דלמלאכה קאמר מוכח דאין כוונתו לקידושין דא"כ הי' לו לומר לשון הברור. ולפ"ז אדרבה מסוגיא זו יש להוכיח כדברי מהר"מ מדלא פריך הגמ' כן על הני לישני דברירי. ותמהני על הט"ז שהוא בעצמו בס"ק ה' נחית לחלוק כעין סברא זאת ומדוע לא ניחא לי' כ"כ גם כאן. ואחר כותבי זאת מצאתי בעז"ה בס' המקנה ושגם הוא נחית לסברא שכתבנו. וכתב בקיצור שעפ"י הכלל הזה יתורץ קושיית הט"ז ות"ל שכוונתי לדעת הגדול

שם ובמקום דלא הוי קדושין אפילו אם חוזר אח"כ ואומר הרי את מקודשת לי צריך לחזור ולטול הכסף ממנה וליתן לה בתורת קדושין והט"ז והב"ש הקשו מ"ש מגט דקיי"ל דאיך צריך לחזור וליטול יעו"ש והנה מקור דין זה הוא מהרשב"א הביאו המ"מ בפ"ג מה"א ושם מבואר הטעם דמימר אמרה את בסתמא יהבית לי ואנא למתנה איכוונה ואע"ג דבלבו הי' לקדושין דברים שבלב אינם דברים וא"כ דידה הוי הכסף ולכך לא דמי לגט ועיין באבני מילואים ס"ק ט' שהביא דברי המהרי"ט שביאר דברי הרשב"א אף אי נימא דסתם לאו למתנה הוא עכ"ז כיון שיכולה לשקר ולומר למתנה יהיב לי אינה מקודשת ובא"מ תמה עליו דמה בכך שיכולה לשקר כיון שהאמת הוא שנתן לה בסתמא אינה יכולה לומר למתנה עכ"ל. ולי נראה כיון דיכולה לומר כן ולא כוונה לקידושין א"כ הספק הזה הוא ג"כ להעדים וא"כ הוי כמקדש בלא עדים דהעדים צריכים לידע שעפ"י הקדושין הללו היא מתקדשת משא"כ ביש ספק להעדים אם קבלה לקידושין ואין זה רק קדושי ספק וצריך לטול ממנה ולחזור וליתן לה כי היכי דיתהוי קדושי ודאי

תו תמה בס' הנ"ל על דברי הרשב"א הנ"ל שיכולה לומר למתנה יהיב לי וז"ל ואני איני מבין דמה מהני כוונה דידה למתנה אם הוא לא נתן למתנה ולי נראה דכוונת הרשב"א הוא עפ"י מה דאיתא בקדושין (דף.) גבי ההוא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל דאמר רבא הוי דברים שבלב ואינם דברים והנה כבר בארנו לעיל סעיף ב' דאם המחשבה אינה סותרת הדבור אזלינן שפיר בתר המחשבה והתם גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק דלא אזלינן בתר המחשבה כתב המהר"מ הובא בט"ז ס"ק ו' משום דאזלינן בתר דעתא דהלוקח. וזהו שיש לומר בכוונת הרשב"א אף שהוא חישב בלבו לשם קדושין והכוונה אינה סותרת המעשה דאף שנתן לה הכסף י"ל דכוונתו הי' לקדושין ולא למתנה וא"כ הי' לן למיזל בתר המחשבה לכך כתב דשאני הכא כיון שהיא כוונה למתנה ואזלינן בתר דעתה ודמי לההיא עובדא דבעי למיסק וכו' עוד הקשה בס' הנ"ל על המקנה שכתב דאם נתן לה סתם ומיד תכ"ד אמר לה הרי את מקודשת לא אמרינן בזה תכ"ד כדבור דמי דאם נתן לה במתנה אינו יכול לחזור דלא מצינו בשום מקום במוכר או נותן מתנה וקנה במשיכה או בקנין שיוכל לחזור בו תכ"ד. ואדרבה מצינו גבי הקדש דאינו יכול לחזור תכ"ד כדאיתא בתמורה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי משמע דלאחר מסירה להדיוט אינו יכול לחזור בו אפילו תכ"ד ובס' אבני מילואים תמה עליו ממה שמבואר בחו"מ סימן קצ"ה ובב"י שם דיוכל לחזור תכ"ד יעו"ש ולדעתי י"ל דהתם מיירי בקנין או במשיכה אך עדיין לא באו ברשות הלוקח או המקבל משא"כ כשכבר באו לרשותו הדין והסברה נותנת שלא יהי' יכול לחזור בו ולזה שפיר מביא ראי' מהקדש דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט משמע דלאחר מסירה אין ביכולתו לחזור בו בשום אופן

עוד הקשה שם על מה שכתב המקנה וז"ל אלא דלכאורה קשה מהא דאמרינן בב"ב תכ"ד כדבור דמי חוץ ממקדש ומגרש והרי מקדש ומגרש איכא מעשה ומאי איריא מקדש ומגרש אפילו מכירה ומתנה נמי וכו' וכתב הא"מ וז"ל ומאי דקשיא לי' ממקדש ומגרש כבר נתיישב מתוך דברי ב"י דאפילו מאן דס"ל דאינו יכול לחזור תכ"ד היינו דוקא במשיכה וכו' וא"כ מקדש ומגרש אינו אלא כמו כסף ושטר וכו' ע"כ ולי נראה דשפיר קשיא לי' ממקדש ומגרש דמקדש ומגרש נחשב כמסירה להדיוט דהנה כשקונה חפץ בכסף או בקנין אחר עדיין חסר שיבוא לרשות הקונה לכך יכול לחזור תכ"ד משא"כ במקדש ומגרש תיכף כשבא לידה כסף הקדושין או הגט תיכף מתקדשת או מתגרשת ובכל מקום שהיא היא ברשותו גבי קדושין וכן בגירושין היא ברשותה ולכך שפיר נחשב כמסירה ושפיר קשיא לי' אלא שיש מקום עיון על דברי המקנה מדברי הב"י הנ"ל שכתב אלא שיש לבעל דין לחלוק ולומר דמשיכה במטלטלין וחזקה בקרקעות אפילו תכ"ד אינו יכול לחזור בו ולענין הלכה דברי הבעל דין החולק בטלין וכו' ולסברת המקנה תקשי הא קרקעות כיון שהחזיק לא חסר שום דבר ובכל מקום שהוא ברשותו של לוקח קאי ועכ"ז כתב הב"י שיכול לחזור וא"כ גבי קדושין נמי נימא כן

סעיף ד' אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת. והנה בגמ' איתא אמר שמואל נתן לה כסף או ש"כ וכו' ומסתפק המקנה בקדושי שטר מה דינו אם מסר לה השטר ואמר הרי את מקודשת ולא אמר לי אי נימא דוקא בקידושי כסף אמר שמואל דבעינן לי או אפילו בקידושי שטר והוכיח זה מהירושלמי דבירושלמי מוכיח דבשטר אעפ"י שאין בו שו"פ מקודשת דאל"כ היינו כסף ואי נימא דלא בעינן אמירה בשטר א"כ ליכא הוכחה דבכסף בעינן ודאי אמירה עכ"ד והנה לפי מה שכתב המקנה בעצמו להלן יש לסתור הראיה הנ"ל דהנה הקשה למה בלא אמר לי אינה מקודשת הא