בית לוי מח

הונא א"כ תו לא תקשי ג"כ אמאי לא משני כגון שהיתה חופה מקודם כנ"ל דלרב הונא ליכא לאוקמי כן דהא ס"ל דחופה קונה א"כ הרי כבר היא מקודשת לי' וליכא לאוקמי דפליגי בזה אכן עדיין תקשי דהא לרב הונא ג"כ יש לאוקמי דהי' חופה מקודם ואי נימא דאף לר"ה דס"ל חופה קונה אינו גומרת להיות כנשואה וא"כ שפיר יש לאוקמי הפלוגתא בזה שהי' חופה קודם ופליגי אם גומרת בשתיקה והוי חופה וקדושין ונחשבת כנשואה ואף שהחופה היתה קודם הקדושין ובמל"מ פ"י מהלכות אשות מסתפק בזה אם מועיל ג"כ לקדושין שיהי' אחרי כן לשוי' כנשואה י"ל דהספק הוא לדידן דקיי"ל דחופה אינה קונה ורק שגומרת אחר קדושין ובזה יש להסתפק אם גם קודם הקדושין גומרת עם הקדושין שאח"כ משא"כ לרב הונא דס"ל חופה קונה ורק לשווי' כנשואה בזה שפיר מסתברא דאף שהחופה היתה קודם הקדושין ג"כ גומרת עם הקדושין שאח"כ. ובלאו הכי הביא המל"מ שם דעת הסוברים דאף לדידן ל"ש בין חופה קודם קדושין או אח"כ ותקשי אמאי לא מוקי הגמ' כן א"ו דחופה לרב הונא גומרת גם כן א"כ אי אפשר לאוקמי שהיתה חופה מקודם דא"כ הרי כבר היא כאשתו. ועפ"ז יש לתרץ מה שכתב הכ"מ פ"ג מה"א הי' מדבר עם האשה על עסקי קדושין ורצתה ועמד וקידש וכו' וכתב הכ"מ דוקא שאמרה הן אבל שתיקה לא מהני והב"ש ס"ק ו' כתב שמשארי פוסקים לא משמע כן גם צריך לבאר דעת הרמ"א שכתב י"א דלא בעינן מדברים באותו ענין אלא מדברים מענין לענין וצריך לבאר מדוע פסק כראב"ש הא הלכה כרבי מחבירו. ועפ"י דברינו יתכן ליישב דהנה לכאורה תקשי מאי פריך ואי לאו דעסוקין באותו ענין מנא ידעה. אף אי נימא כדברי המקנה דקושיית הגמ' הוא לרב הונא דס"ל חוששין לסבלונות ובע"כ מוקי הפלוגתא בלא רצתה כנ"ל מ"מ הא עדיין תקשי הא רב הונא לא קאמר רק חוששין לסבלונות והוי ספק קדושין וא"כ עדיין יש לאוקמי דמיירי ברצתה ופליגי אי הוי קדושי וודאי דמחשש סבלונות לא הוי רק ספק קדושין והנה מדלא מוקי הגמ' כן בע"כ מוכח דפלוגתתם אינו אם הוי ודאי קדושין רק פליגי אי חוששין לקדושין ולפ"ז א"ש הא דאיצטריך הכ"מ שתאמר הן והוא מטעם כדי שתהא קדושי ודאי והא דלא הוזכר בגמ' שאמרה הן משום דמיירי מקדושי ספק אבל הפוסקים שסתמו דהוי קדושין ודאי בע"כ מיירי שתאמר הן ולפ"ז א"ש ג"כ מה שפסק הרמ"א דאף בעסוקין מענין לענין סגי הוא ג"כ מטעם הנ"ל כיון דמיירי באמרה הן הסברא נותנת דאף מענין לענין ג"כ מקודשת דהרי חזינן שקבלה לקידושין כיון שאמרה הן והפלוגתא בגמ' הוא כשלא אמרה הן ופליגי אי הוי קדושי ספק

סעיף ג' ואפילו נתן לה בשתיקה ולא דיבר כלום והוא והיא אומרים שכוונו לשם קידושין הוי קידושין מקור דין זה הוא מתשובת מהר"מ. ועיין בט"ז מה שהרבה להשיב עליו בתמיהות גדולות ולדעתי נראה ליישב והעיקר נראה לי דאם הדבור אינו סותר המחשבה אזלינן שפיר בתר המחשבה משא"כ אם הדבור סותר המחשבה אז לא אזלינן בתר המחשבה ולכן כאן שלא הי' שום דבור רק מחשבת קידושין ומעשה הקידושין אזלינן שפיר בתר המחשבה ולכך ניחא דלא תקשי ממה דאיתא בפ' האיש מקדש ובכולן אעפ"י שאמרה בלבי היתה להתקדש לו אינה מקודשת ומוכח מדברי רבא שאף בלא תנאי דברים שבלב אינם דברים דמיירי באופן שהדבור סותר המחשבה וכן לא תקשי מהא דאיתא שם דיליף מהאומר לשלוחו הבא לי מחלון וכו' אעפ"י שאמר בעה"ב לא הי' בלבי אלא על זה מעל והיינו משום דברים שבלב אינם דברים ושם לא הוי תנאה דאעפ"י שאמר לו הבא לי מחלון לא נתמעט בזה שלא יביא לו ממקום אחר כדאמרינן בהמפקיד (דף מ"ב.) לא אמר לי' מהאי תרמי מהאי לא תרמי וכו' ולפי דברינו גם מזה ל"ק דהא התם ג"כ המחשבה סותר הדבור כיון שאמר לו הביא לי מחלון משמע שלא סיים מקום בחלון מאיזה כיס יקח וא"כ המחשבה שכיון שמכיס זה דוקא יקח סותר הדבור שיקח מאיזה כיס שירצה בחלון זה ואדרבה משם יש להוכיח כדברינו דמב"מ מוכח היכא שלא אמר לו מהאי תרמי מוכח דנתן לו רשות שמאיזה שירצה ירמה כן ה"נ כיון שאמר לו שיקח מחלון ולא סיים מאיזה כיס סותר המחשבה שיקח דוקא מכיס זה לכך לא אזלינן בתר המחשבה והראיה שהביא מהר"מ לדבריו מתישב להוציא פת חיטים והוציא פת סתם לא דמי להא שכתבנו דהתם המחשבה אינו רק פירוש הדבור של פת דכוונתו היתה על פת חיטים ונאמן לפרש דבריו משא"כ כאן כיון שאמר דבריו לשלוחו ולא פירש לו מאיזה מקום בחלון שיקח בודאי מוכח דכוונתו דמ"מ שירצה יקח לכן מעל דהמחשבה סותר הדבור לא אזלינן בתר המחשבה. גם מ"ש הט"ז ותו תמי' לי מהא דפ"ק דקדושין (דף ה'.) דכיצד בכסף דלתירוץ קמא דמתרץ נתן הוא ואמרה היא לא הוי קדושין כלל וקשה למה לא הוי עכ"פ ספק קדושין דמי גרע אמירתה משתיקה ונתכוונה לקדושין דמהני למהר"ם ותירוץ הב' דנתן הוא ואמרה היא הוי קדושי ספק והיינו דוקא שעכ"פ אמרה היא לשם קדושין אבל בלא אמרה כלל לא הוי קדושין מחמת המחשבה. ולדעתי גם מזה לא קשה דהתם כשאמרה מגרע גרע משתיקה דהתורה אמרה כי יקח איש דהקדושין צריך שיהי' מכח האיש ולא מכח האשה ובשתקו וכוונו לשם קדושין עדיף טפי מאמירתה. עוד כתב הט"ז ותו קשה ממ"ש פ"ק (ד"ו.) אילימא כשאינו מדבר עמה על עסקי קדושין מנא ידעה ולא משני כגון. שהיא מודה שקבלה לשם קדושין לענ"ד גם מזה לא תקשי דהתם כשאמר הני לישני דגריעי דיש לפרשם דלמלאכה קאמר גריעי טפי משתיקה והנה גם מתחלה ידע הגמ' דיש לפרש הני לישני דלמלאכה קאמר וא"כ אדרבה כשאמר הני לישני אף דהכוונה הוא לקדושין עכ"ז הדבור סותר דמדאמר הני לישני דיש לפרשם דהכוונה הוא למלאכה ולא אמר לשון ברור של קדושין מורה דאין כוונתו לקידושין לכך לא אזלינן בתר המחשבה ובאמת כאשר מתרץ הגמ' לעולם בעסוקין ואי דלא אמר וכו' ה"ה דהוי מצי לשנויי כשאין עסוקין ג"כ אם הכוונה היא לקידושין אז מקודשת משא"כ