בית לוי מז

אמאי צריך הגמ' לדחוקי פרושי קא מפרש ולאוקמי דאמר מנה זו דכל זה אינו סובל לשון הברייתא הוי לי' לאוקמי דסיפא מיירי כגון שהתנה היא ואע"ג דנקט התקדשי לי במנה אין הכרח לומר דמיירי שלא התנה האשה מקודם דהא אף שהתנה האשה עכ"ז הא צריך הבעל לומר התקדשי לי ולכך אינה מקודשת דנתינה בע"כ לא הוי נתינה והרישא מיירי שהתנה הוא א"ו דאין לחלק בזה

שם הביא דברי הרא"ש פרק מ"ש דס"ל אפילו נתינה בע"כ וש"כ הוי נתינה והב"ש בסי' קמ"ג הקשה עליו דאי מיירי מתניתין באינה מתרצה קשה על לישנא קמא הא מוכח דאי לאו איצטליתא דוקא הוי מהני נתינה בע"כ. ובס' המקנה תירץ עפ"י דברי התוס' והרא"ש שכתבו בעלמא בחוב ופקדון וודאי נתינה בע"כ הוי נתינה א"כ י"ל כיון דנקט במתניתין איצטליתא. משמע דהי' איצטליתא של בעל אלא דהוי מופקד אצלה וכו'. ונראה לי להוכיח כדבריו דע"כ מיירי שהי' האיצטליתא שלו ויתורץ קושיית המהר"ם שי"ף שהקשה שם על הא דאיבעי לי' להגמ' שם גטין (דף ע"ד) האומר לאשה הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולים לך וכו' ואמאי לא איבעי' לי' להגמרא באיצטלא דמיירי בה אם אמר מחול לך והמהר"מ שי"ף תירץ דבדבר שהוא בעין לא שייך לשון מחילה וזה דוחק דלמה לא יהי' שייך לשון מחילה אף בדבר שהוא בעין אכן אי מיירי מתניתין באיצטליתא שלו א"ש דבדבר שלו והי' מופקד אצלה לא מהני לשון מחילה ולא קנתה בזה רק צריך לומר נתונים לך ובנתונים לך לא מיבעי' לן דבודאי זה מהני כיון דקיימה התנאי רק הוא חזר ונתן לה

שם בשו"ע וכן בכל לשון שמשמעותו ל' קדושין ודאי באותו מקום והוא מדברי הרא"ש והטור ולמדו זה ממ"ש האומר חרופתי ביהודא מקודשת (קדושין דף ו') והרמב"ם אינו גורס כל השקלא וטריא דשם ועיין בבאור הגר"א ס"ק ז' והנה לכאורה קשה על הא דאיתא שם האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודא קורין לארוסה חרופה ופריך יהודא הוי רובא דעלמא וכו' וקשה לפי מה דאיתא שם (דף י"ב) אמר שמואל קדשה בתמרה מקודשת חיישינן שמא שו"פ במדי וכתב הרא"ש והטור בסי' ל"א הטעם דחיישינן שמא יהי' כאן בעת הקדושין אחד מאנשי מדי וכשיראה שאין חוששין להקדושין יסבור שגם במקומו ליכא למיחש לקידושין ולפ"ז מאי פריך ויהודה הוי רובא דעלמא הא יש לחוש כיון דביהודא הוי לשון זה לשון קדושין איכא למיחש בכל מקום שמא יהי' כאן אחד מאנשי יהודא בעת הקדושין ויחשוב שגם במקומו אינה מקודשת בלשון זה ויש לומר דהכי פריך אמאי קאמר מקודשת דמשמע דאין קדושי אחר תופסין בה והנה מחמת חשש הלז הי' לו להיות ספק קדושין וקדושי אחר תופסין בה אכן עדיין יש לדקדק קצת לפי זה על האוקימתא ודו"ק

בס' אבני מילואים ס"ק ז' (קדושין דף ו') איבעיא להו חרופתי מהו ת"ש דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודא קורין לארוסה חרופה וכו' אלא הכי קאמר האומר חרופה ביהודא מקודשת שכן ביהודא וכו' אבל מקרא ליכא למילף דההיא יחוד בעלמא שהרי בשפחה כנענית הכתוב מדבר וכו' ומעיקרא הוי ס"ד כמ"ד בח"ש וחצי ב"ח הכתוב מדבר דשייכי בה צד קדושין עכ"ל והרשב"א בחידושיו כתב עלה וז"ל ונראה מדבריו דלדידן דקיי"ל כר"ע דבחצי שפחה הכתוב מדבר האומר חרופתי בכ"מ מקודשת וקשה דהא פלוגתא דאמוראי היא בח"ש אי תפסי בה קדושין אי לא ומשמע התם אפילו למ"ד דתפסי בה קידושין לא קידושי וודאי קאמר אלא ספק מקודשת ואי נשתחררה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת לשני מספק וצריכה גט משניהם וכו' יעו"ש ותמה עליו הא"מ דבפרק השולח (דף מ"ג.) משמע להדיא דמ"ד בח"ש וחצי ב"ח תפסי בה קידושין הו"ל קידושי וודאי אלא דבנשתחררה הוא דפליגי ע"ש חצי שפחה וחצי ב"ח כו' רב יוסף בר חמא אמר רב נחמן וכו' פקעי וכו' ולדעתי נראה דהוכחת הרשב"א הוא ממה דאיתא שם אמר רב חסדא חציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתיבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים מה נפשך אי קידושי דראובן קדושין קדושי דשמעון לאו קידושין ואי קידושי דשמעון קידושין קידושי דראובן לאו קידושין ופירש"י דמשום פלוגתא דאמוראי דלעיל מספקא ליה הי מינייהו הוי קדושין והתוס' הקשו עליו דרב חסדא ס"ל בעצמו לעיל דהוי קדושין וכו' יעו"ש ונ"ל דזה הי' קשה לי' גם להרשב"א לפרש כן ומזה הוכיח דכוונת הגמ' הוא דגם רב חסדא דס"ל דהוי קדושין אינו אלא קדושי ספק ולכך כשנשתחררה וחזרה ונתקדשה מקודשת לאחד מהם ממ"נ וזה נראה לי נכון בעהי"ת בכוונת הרשב"א ודו"ק

סעיף ב' השער המלך (בחופת חתנים סעיף ב') מסתפק למאן דס"ל דקיי"ל כרב הונא דחופה קונה. יש לחקור אי גומרת ג"כ עיי"ש שהביא מחלוקת הראשונים בזה ונראה לי להוכיח מהא דאיתא בקדושין (דף ו'.) גופא הי' מדבר עם אשה על עסקי גיטה וקדושי' ונתן לה גיטה וקדושי' ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר"י אומר צריך לפרש אמר רב יהודא אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין רבי אומר וכו' ראב"ש אומר אעפ"י שאין עסוקין באותו ענין ופריך ואי לאו דעסוקין מנא ידעה מאי קאמר לה אמר אביי מענין לענין באותו ענין והנה לכאורה קשה מאי פריך ואי לאו דעסוקין מנא ידעה דלמא מיירי שכבר הי' חופה אצלם וא"כ שפיר ידעה דכוונתו לקדושין וכן קשה בהני לישני דמסתפק הגמ' שם ופריך ג"כ מנא ידעה תקשי ג"כ כנ"ל. אכן י"ל דהנה המקנה (בסי' כ"ז ס"א) הקשה לשיטת הרמב"ם דמוקי הפלוגתא דר"י ור"י בנתרצו א"כ מאי פריך מנא ידעה הא גדולה מזה שמעינן לרב הונא היכא דשדיך חוששין לסבלונות אף לזמן מרובה והכא כיון דנתרצה ה"ל שדיך ותירץ דצ"ל דלא משני הכי משום דאכתי תקשי לרב הונא דס"ל להלכתא דחוששין לסבלונות וע"כ מוקי הפלוגתא דר"י ור"י בלא נתרצה וכו' ולפ"ז כיון שעיקר פרכת הגמ' הוא דלא תקשי ברייתא זו לרב