בית לוי מג

ובע"כ מוכח שאינו יכול לחזור דאי נימא דהמנחה נשרפת והוא יכול לחזור ולהשקותה במנחה אחרת. א"כ לא הוי דומיא דהנך. ולכך שפיר הקשה דמנ"ל שלא יהי' יכיל לחזור קודם שהפריש המנחה כן נראה כוונת דבריו. תו הקשה שם חתנו הגאון במפתחות לס' הזה. וז"ל ועיין בריש הי' נוטל דגרסינן שם איבעיא להו אמרה איני שותה וחזרה ואמרה שותה אני מהו כיון שאמרה איני שותה טמאה אני קאמרה וכו' ולא מצית הדרה בה או דלמא כיון דחזרה ואמרה שותה אני גליא דעתא דמחמת בעיתותא הוא דקאמרה תיקו וכו' ויש להקשות לפי' התוס' ביבמות שם לפשוט נמי הך בעיא ממתניתין דסוטה ג) דהא חשיב שם בהדי הנך שמנחותיהן נשרפות גם אומרת איני שותה וכו'. ונ"ל לתרץ בעזה"י שני הקושיות דהנה הא"מ חקר עוד שם דלכאורה אין זה דיחוי דכל שבידו לאו דיחוי הוא. כהא דזבחים (דף לד) וא"כ הך דאינו משקה כיון דמצוה להשקותה ולבטל הדיחוי חשוב בידו כההיא דזבחים. אולם כיון דעיקר המנחת סוטה קרבן האשה הוא והבעל הוא המביא משלו וכיון דקרבן האשה הוא נראה דהוי דיחוי מכי אמר איני רוצה להשקותה ואע"ג דבידו לחזור ולהשקות כיון דקרבן דידה הוא והאשה אין בידה שיחזור הבעל וחשיב לאו בידו והו"ל דיחוי ומש"ה המנחה נשרפת וצ"ע עכ"ל. והנה הסברה נותנת דהבעל מצי למיהדר בו אף שאמר בתחלה איני משקה דלמה לא יהי' מצי למיהדר. ומה טעם יש בזה. אכן אם האשה מצית למיהדר שפיר יש סברה כדאיתא בגמ' משום שכבר הודית שנטמאה ולכך שפיר מיבעיא הגמ' אם היא מצית למיהדר ולא מיבעיא אם הוא ג"כ מצי למיהדר א"ו דהוא פשוט דמצי למיהדר אכן זה דוקא קודם שהופרש המנחה משא"כ לאחר שהופרש המנחה שפיר יש סברה שלא יהי' מצי למיהדר משום דיחוי כמ"ש הא"מ. ולפ"ז נראה לומר דהא דמוכח ביבמות שם דלא מצי למיהדר היינו דוקא לאחר שהופרש המנחה ופריך שפיר מאי איריא בא עלי' כי לא בא עלי' נמי כיון שהופרש המנחה כבר נדחה וכיון שנדחה המנחה שוב אמרינן דנדחה לגמרי ואין יכול עוד למיהדר בו ולהביא מנחה אחרת ועל זה הקשו התוס' מנ"ל באמת דזה מיקרי דיחוי וכסברת הא"מ לזה הוכיחו מסוטה מדנקט להו בהדי הנך דמנחותיהן נשרפות שאין להם תקנה ואין ראוין עוד לשתות משמע דגם בהך אינה ראוי' עוד לשתות משום שאינו יכול למיהדר בו. אבל קודם שהופרש המנחה לא מיירי הגמ' כאן דזה פשוט מצד הסברא שבודאי יכול לחזור כנ"ל. ועיקר כוונת התוס' דמספקא להו אם זה מקרי דיחוי לאחר שהופרש ופשטו לה מהך דסוטה דמקרי דיחוי אכן סברא זו הוא גבי הבעל משא"כ גבי האשה שפיר יש סברא לומר דאף קודם שהופרש המנחה לא מצית למיהדר בה משום שכבר הודית. ולפ"ז שפיר מיבעי' ליה להגמ' אם מצית למיהדר ולא מצי למפשט ממתניתין (כקושיית הג' בעל המפתחות) דהמשנה מיירי לאחר שהופרש המנחה ומטעם דיחוי והגמ' מיבעיא לי' קודם שהופרש ומטעם שהודית. והנה אין להקשות לפ"ז דפרישנא דהמשנה מיירי לאחר שהופרש ומטעם דיחוי בשלמא לגבי דידי' מחשב דיחוי אף שבידו למיהדר ומשום דעיקר המנחה הוא על שמה אבל איך נקט במשנה ג"כ שהיא אינה יכולה למיהדר הא לגבי דידה לא שייך האי סברא. ועיין שם מ"ש הג' בעל המפתחות. אכן לדעתי יש לומר דשפיר יש לומר סברת הא"מ ג"כ גבי דידה אף, שנקראת המנחה על שמה עכ"ז המנחה מביא הבעל ממעות שלו:

הלכות קדושין

סימן כ"ו סעיף א' אבל אם מיחד אליו אשה וטובלת אליו י"א שמותר והיא פלגש האמורה. וי"א שאסור ולוקין על זה משום לא תהי' קדשה ועיין בט"ז שכתב ואף דלא קיי"ל כר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה מ"מ כר"ע קיי"ל ואם זנתה שני פעמים נחשבת מופקרת וזונה ואסורה לכהן ונראה לי להביא ראיה לדעה הראשונה מלשון המשנה יבמות (דף ק') מי שלא שהתה אחר בעלה וכו' ונשאת ואוקי הגמ' שם לחד אוקימתא אלא לאו בזנות ומאי אחר בעלה אחר בועלה. דאי בנישואין לא משכחת לה הם אוננים עליו יעו"ש וכיון דבזנות מיירי קשה למה באמת נקט המשנה לשון בעלה ומזה נראה להוכיח דהמשנה אתי לאשמועינן אף שאצל הראשון היתה בתורת אשות היינו שהיתה פלגש אצלו עכ"ז אינה אסורה לכהן והולד שהי' לה מהשני אינו חלל לכך אינו מטמא להם יעו"ש בגמ' ועיין בר"ן סוף נדרים דף צ') דלמשנה אחרונה אשה שאמרה טמאה אני אינה נאמנת כדי שלא תהא נותנת עיני' באחר והקשה הר"ן כיון דמדין תורה אסורה איך יכולים חכמים להתיר אסור כזה בקום ועשה ותירץ שם לחד תירוצא דבכה"ג אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' והוי כפנוי' שזנתה ע"כ. ולדברי הט"ז הנ"ל תקשי עדיין דהא כיון דאפקעינהו לקידושין א"כ הוי בעילותיו בעילת זנות עד עכשיו כמ"ש שווינהו לבעילותיו בעילת זנות והי' אצלו כדין פלגש. ואסורה לו אם הוא כהן אכן ז"א דיש לחלק דבזה גם הט"ז מודה כיון דלא נתכונו לזנות ובתורת אישות היתה אצלו ועיין בד"מ (סימן ז' ס"ק י"ג) ומ"ש לעיל על דברי הד"מ ועיין בס' גינת וורדים כלל נ"ד שוב מצאתי מפורש כדברינו במ"ל פי"ח מה' א"ב ד"ה וראיתי הביא דברי הריב"ש בתשובה סי' קצ"ד שכתב וז"ל ואפילו ר"א לא קאמר אלא שלא לשם אשות. אבל לשם אשות