בית לוי מב

די"ל דמכריחים אותה לקבל קידושין ושתאמר רוצה אני אך תקשי דלפ"ז יהי' מוכח מכאן דתליוה וקדיש קידושיו קידושין וא"כ אמאי לא פשיט הגמ' בב"ב שם ממתניתין לתלויה וזבין. והגמ' מביא שם ממימרא דאמימר לתליוה וקדיש

סימן י סעיף ה' כל אלו שאמרו לא יחזיר אם עבר והחזיר קודם שנתקדשה לאחר לא יוציא ואם הוציא אם היו לו בנים משהחזירה מותר להחזיר כדי שלא להוציא לעז עליהם עכ"ל הש"ע. ודין זה אם מותר להחזיר בפעם השני מקורו מהירושלמי וז"ל גירש מהו שיחזיר אם אומר את כן לא נמצאת אתה מוציא לעז על בני' ע"כ והרב המגיד פ"י מגירושין הביאו וכתב עליו ונראה דוקא שהיו לו בנים מכניסה ראשונה לפי הירושלמי הזה עכ"ל. והא"מ ס"ק ו' תמה עליו וז"ל ולא הבנתי דהא בבנים משהחזירה מיירי ולא מכניסה ראשונה ואולי הי' לו לכתוב שהיו לו בנים מכניסה שניה וצ"ע עוד הקשה הא"מ ס"ק ה' על דברי הש"ע ואנכי לא זכיתי להבין דבריו דמוכח דס"ל דהא דהמוציא משום ש"ר מחשב תנאי גמור ובני' מן השני ממזרים אם יערער ובאמת מוכח מכל הפוסקים והרב המגיד כתב בהדיא דאף בדכפלי' לתנאי' עכ"ז אינו תנאי גמור ולא יהי' יכול לבטל הגט ורק יהי' חשש לעז בעלמא עכ"ד. ולתרץ זה נראה לי דהנה מלבד זה דין זה צריך באור דהיכי מיירי אם הגט השני הי' ג"כ משום ש"ר הראשון ופירש בשעת גירושין דמשום ש"ר מוציאה א"כ מאי מהני בנים הא בפעם הראשון אסור להחזיר אף ביש לו בנים ממנה ומאי עדיפותא גט שני מראשון. א"ו דגט השני הי' סתם וא"כ אמאי אסרינן להחזיר באין לו בנים הא לא יהי' יכול לקלקלה כיון דגירש סתם. ובע"כ צ"ל דמ"מ התנאי הראשון לא בטל אף שבגט השני גירש סתם מ"מ יהי' יכול לקלקלה משום גט הראשון שפירש משום ש"ר. א"כ אף ביש לו בנים יהי' אסור להחזירה כמו בפעם הראשון לא מחלקינן בין יש לו בנים או לאו. לכן נראה לבאר דעיקרן של דברים כן הוא. דהנה צריך להבין למה אסרינן לו להחזיר ב' גירושין הראשונים כדי שלא יבוא לידי לעז על הבנים שיהיו לה מהשני כמ"ש המגיד משנה דהוא רק מטעם לעז הא אם אסרינן לו להחזיר הוא מוציא לעז על בניו כלשון הירושלמי על הגירושין השני' גירש מהו שיחזיר אם אתה אומר כן (פירש ואוסר להחזיר) נמצא אתה מוציא לעז על בניה הרי דבזה שאנו אוסרין להחזירה הוא מוציא לעז על בני' ומאי עדיפותא לו לעז זה מלעז הבנים שיהי' לה מאיש אחר אך יש לומר דהנה על בני' בלאו הכי איכא לעז דהא הוא מגרשה משום ש"ר ואף אם נתיר לו להחזירה יבוטל הלעז עכ"ז הא יכול להיות שלא ירצה להחזירה וא"כ הלעז ישאר במקומו. וגם תוסיף לעז על הבנים שיהי' מאיש אחר אם יהי' הרשות בידו להחזירה לכך בפעם הראשון אסרינן עליו משא"כ אם עבר והחזיר. א"כ כבר נתבטל הלעז כדאיתא ביבמות (ד' כ"ה) הכא אמרינן קים לי' בקלא וליתא יעו"ש. לכך כשמגרשה בפעם השני מתירין לו להחזיר ביש לו בנים דאם אסרינן לו יהי' לעז חדש על בני' אחרי שכבר נתבטל הלעז הראשון מכשהחזירה. אך באין לו בנים א"כ לא יהי' לעז על בני' אסרינן להחזיר. לכך שפיר מחלקינן בפעם השני בין יש לו בנים לאין לו ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שכתב המ"מ ונראה דמיירי דוקא שהיו לו בנים מכניסה ראשונה דבאמת על הבנים שהי' לה מכניסה שני' לא חיישינן דהרי לא נשמע עליו לעז חדש חוץ מהלעז הראשון ורק אם אוסרין להחזיר יתחזק ויתחדש הלעז הראשון. א"כ יהי' לעז על הבנים הראשונים דיאמרו שכעת נתברר לו שהלעז הראשון הוא אמת דהרי אנו אוסרין אותה עליו להחזירה אף שלא נשמע עלי' כעת לעז חדש ושפיר כתב המ"מ שיהי' לעז על בניו הראשונים

סימן יא בס' אבני מילואים ס"ק א' הניח בצ"ע דברי התוס' ביבמות (דף צה) דאיתא שם והלא דין הוא ומה במקום שבא על אסור קל נאסר האוסר מקום שבא על אסור חמור וכו'. ומוקי לה הגמ' אלא אמר ר"י בסוטה ופריך סוטה למאן אילימא סוטה לבעל (פירש"י שנבעלה לבעל אחר שקינה לה ונסתרה דאסורה לו דכתיב ונסתרה והיא נטמאה וקתני נאסר האוסר אסרה על הבועל) מאי איריא בא עלי' אפילו נתן לה גט ואפילו אמר אין אני משקה. וכתבו התוס' (בד"ה אילימא) וז"ל ותימא לרבינו יצחק מנלן כשאומר איני רוצה להשקותה דשוב אינו יכול להשקותה ואמר ר"י שיש להוכיח קצת דכי אמר איני משקה קתני במתניתין בסוטה בהדי הנך דמנחותיהן נשרפות שאין ראוין עוד לשתות עכ"ל פירש דבריהם דמזה דמנחותיהן נשרפות אין ראי' דיש לומר היינו כשאינו חוזר בו אבל מדנקט לה בהדי הנך שאין להם תקנה כגון שבא עלי' בעלה בדרך שנשארה אסורה עליו כמו כן באופן זה מיירי הא דאמר איני משקה וכתב על זה הא"מ וז"ל וקשה לי דהתם ודאי המנחות נשרפות אפילו נימא דיכול לחזור ולהשקותה ומשום דס"ל דיחוי וכדאמר ר"י בסנהדרין (ד' מ"ז) אכל חלב והפריש קרבן ועבד ע"ג וחזר בו הואיל ונדחה ידחה ע"ש ואע"ג דהתם נמי בידו לחזור אפ"ה הו"ל דיחוי וא"כ בזה נמי שאמר איני משקה הו"ל דיחוי אע"ג דחזר בו אח"כ ורוצה להשקותה. ואם חזר בו קודם שהפריש המנחה נימא דיכול לחזור ולהשקותה כו' עכ"ל. והנה צריך לבאר כוונת הא"מ שהקשה שיהי' יכול לחזור קודם שהפריש המנחה דמשמע אבל לאחר שהפריש שפיר מוכח ממתניתין דסוטה שאינו יכול לחזור מדקתני להו בהדי הנך שאין להם תקנה והא לפי קושייתו דמטעם דיחוי המנחה נשרפת א"כ אין ראי' משם שלא יהי' יכול לחזור אף לאחר שהפריש המנחה. והא דהמנחה נשרפת ואין לה תקנה דומיא דהנך הוא מפני שכבר נדחית המנחה אבל הוא שפיר יכול לחזור ולהביא מנחה אחרת ולהשקותה אכן שפיר הקשה דראה דיוק לשון התוס' שכתב דכי אמר איני משקה קתני במתניתין בסוטה בהדי הנך דמנחותיהן נשרפות שאין ראוין עוד לשתות דמדנקט להו בהדי הנך משמע דלא משכחת לה בשום אופן שתשתה.