בית לוי מ

בעצמו דהיכי דאינו יודע מהאסור יש שליח לד"ע תקשי אכן לפי דברינו א"ש דהא דהוצרך התה"ד לטעם דאין שליח לד"ע הוא רק במוסרו לעבדו לסרסן. דוש שליחות כנ"ל משא"כ היכא דאינו מוסר לעבדו רק לכותי אחר בלאו הכי שרי מטעם דאין שליחות לכותי. ולפ"ז א"ש דהרמ"א כאן לא נקט עבדו רק אם מוסר לכותי. ובזה שפיר מותר מטעם דאין שליחות לכותי ולא מצטרכינן לטעם דאין שליח לד"ע. והנה נראה לכאורה להביא ראי' לספיקותו אי אמרינן גם גבי עובד כוכבים אין שליח לד"ע מהא דאיתא בסנהדרין גבי נחש הקדמוני הרבה טענות וכו' הי' לו לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וזהו מטעם דאין שליח לד"ע מבואר דלאו דוקא גבי ישראל שייך טענה זו. וכעין זה מביא הש"ך בחו"מ (סימן ל"א) לענין חיוב בד"ש גבי אין שליח לד"ע יעו"ש

סימן ד סעיף י"א. ובשעת הגזירה שהמירו דתן מחמת אונס וחזרו בהן לאחר שעבר האונס יש להקל ולהתירן אפילו לבעלן כהנים וכתב ע"ז הא"מ ס"ק ה' וז"ל כתב בד"מ אבל אם היתה יכולה לברוח ולא ברחה נראה דאפילו לבעלה ישראל אסורה. אמנם בגזירת אוסטרייך הותרו עפ"י גדולים אפילו לבעליהם כהנים ואפשר וכו' וע"ש בת"ה שהאריך ול"נ דאפשר שהגדולים שהתירו לאו מדינא אלא משום צורך שעה שראו וכו' ואין לומר כן דיש להקל בחשש אסור דאורייתא ונ"ל דסמכו אהא דאמרינן כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ויש ביד ב"ד לאפקועי קידושין מנייהו והוי כפנויות ואף אם זנתו מותרות לבעליהן כנ"ל עכ"ל הד"מ ודברי ד"מ לא הבנתי דהא נבעלו לפסול אפילו פנוי' נמי נפסלה לכהונה וא"כ מה בכך דהפקיעו לקידושין לעשותן כפנויות וצ"ע עכ"ל הא"מ. ולענ"ד נראה לבאר כוונת הד"מ עיין בד"מ הלשון בשינוי קצת ממה שהובא בס' א"מ דהני מילי נראה שהגדולים שהתירו מתחיל לשון הד"מ. ואח"כ כתב וז"ל ואין לומר מנ"ל לומר כן' דיש להקל בחשש אסור דאורייתא נ"ל דסמכו וכו' לא כמו שהעתיק הא"מ ואין לומר כן דיש להקל וכו' וחסר תיבות מנ"ל לומר כן. וביאורו הוא כך דהנה לכאורה תקשי אמאי לא ניחא לי' הטעם הראשון משום צורך שעה הא מצינו דהקילו חכמים בכה"ג משום צורך שעה כדאיתא בכתובות (דף ע"ו) ורב חנן בר רבא אמר רב הוראת שעה היתה הרי שהתירו משום צורך שעה ברוב אחד לכהונה אף דעפ"י הדין בעינן תרי רובא הקילו חכמים לצורך שעה. לכן נראה לפרש כוונת הד"מ דהנה זה מבואר בכמה דוכתי' דאין מדמין בדברים הללו זו לזו ואף שמצינו שהתירו חכמים באיזה אופן. אין למדין ממנו להקל במק"א. רק באופן שיהיו שוין הדברים בלי שום שינוי וזהו כוונת הד"מ ואין לומר מנ"ל לומר כן להקל בחשש אסור דאורייתא. ואף שמצינו שהתירו בכה"ג בכתובות שם הוא רק בפנוי' ולא באשת איש. וכיון דיש קצת שינוי אין ללמוד ממנו למק"א ואף דלגבי כהן אם נבעלה בעילת הפסול האוסרים שווים עכ"ז אין ללמוד להקל במק"א על זה כתב נ"ל דסמכו דיש כח ביד חכמים להפקיע הקידושין והוי כפנוי' ובפנוי' מצינו שהקילו חכמים כנ"ל

שם סעיף ט"ז בא"מ ס"ק י"ב כתב וז"ל וראיתי בשיטה מקובצת פ' מרובה (דף ע"ד) וז"ל הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דעדים זוממין שלוקין משום כאשר זמם כגון שמעידים על פלוני שחייב מלקות והוזמו הוא ניהו דנחשב קנס לר"ע התם. וגם לא בעי התראה כדמפרש באלו נערות דאינהו בעי קטלי בלא התראה אבל בן גרושה וב"ח דלקי על עון דעדות שקר האי לאו קנסא הוא וכן בעי התראה כשאר חייבי מלקות תוספות שאנץ. והא"מ תמה עליהם דהא ש"ס ערוך הוא שם בכתובות (דף ל"ב) דגם עדות בן גרושה לקי בלא התראה ע"ש בגמ' מי איכא מידי דאינהו בעי קטלי בלא התראה וכו' מתקיף ר"ס ברי' דר' ירמיה אלא מעתה בן גרושה וב"ח דלאו מכאשר זמם קא מתרבי ליבעי התראה. אמר קרא משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם ופירש"י כיון דרוב זוממים לאו בני התראה נינהו הני נמי לא בעי התראה יעו"ש עכ"ל. ונראה לי לתרץ. דהנה המעיין בשיטה מקובצת כתב כן לדברי ר' יהודא יעו"ש בתוס' ב"ק ד"ה הוה שכתבו וז"ל וכי פריך התם במכות דיליף הגמ' דעדים זוממין לוקין מהקרא דהצדיקו והרשיעו ותיפוק לי' מלא תענה ולמה לי קרא דוהי' אם בין וכו' ומשני משום דהוי לאו שאין בו מעשה לא אתי האי שינוי אליבא דר' יהודא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אי נמי אתי האי שינויא אף אליבא דר"י דטעמא דר"י דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו משום דגמר ממש"ר ומעדים זוממין ואי לאו דגלי וכו'. וע"ז סובב והולך דברי התוס' שאנץ לדחות דברי התוס' דהאי שינוי' לא אתי אליבא דר"י דאלו לר"י לא בעינן קרא דוהי' אם בין דהוי ילפינן לאו שאין בו מעשה ממוציא ש"ר ומעדים זוממין כאלו שלוקין מכאשר זמם אם העידו שחייב מלקות דגם זה אין בו מעשה. ולפ"ז א"ש דהנה הא דמוקי הגמ' שם בכתובות דליכא מלקות בעידי בן גרושה וב"ח משום משפט אחד הוא לדידן דס"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. וא"כ בכל עדים זוממים ליכא חיוב מלקות משום לא תענה דהוי לאו שאין בו מעשה ורק מכאשר זמם אם העידו שחייב מלקות. והתם לא שייך התראה משום דאינהו בעי קטלי בלא התראה ובעידי ב"ג וב"ח אף דלאו מכאשר זמם קא מתרבי עכ"ז לא בעי התראה משום משפט אחד משא"כ לר' יהודא דס"ל דלוקין משום לא תענה. וא"כ בשארי עדים זוממין מחוייבים ג"כ מלקות משום לא תענה וצריך התראה כשאר חייבי לאוין ובעידי בן גרושה וב"ח לר' יהודא ג"כ חיוב מלקות הוא משום לא תענה והוי שפיר משפט השוה לכולכם. וליכא למעטינהו משום דאינו משפט השוה כיון דבשאר עדים זוממין ג"כ איכא חיוב מלקות משום לא תענה

סימן ט סעיף א' י"א דה"ה אשה שנתגרשה שני פעמים אין לישא אותה וי"א מיתה דוקא