בית לוי לז

לא מהני מחילה כי נקט שטרא. והנה מתו' דכאן דלא מתרץ דמחל השעבוד כמו דמתרץ על קושיית מ"מ מוכח דסברת התו' דאף לשטר מהני מחילה. ובאמת בזה אי מהני בשטר מחילה רבו הדיעות אך על התו' קשה דסתרי שני התו' הנ"ל אהדדי. והנה נראה דיש לדקדק דשם בשבועות מביא התו' עוד קושיא על ר' יוחנן דאמר בגטין (דף ל"ז) דמלוה. בשטר אינו משמט ובע"פ משמט. והנה בכאן בב"מ אינו מביא זאת הקושיא ומקודם נתרץ הקושיא בגמ' דגטין דמייתי שם קריבי' דרב אסי הוי להו שטרא. אתו שאלו לר"י אמר משמט א"ל רב אסי והא מר הוא דאמר אינו משמט א"ל בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה א"ל והא תניא כוותי' דאינו משמט א"ל דלמא ההיא ב"ש דאמר בסוטה לא שותות ולא נוטלות כתובה דברי ב"ה. אבל ב"ש אומרים נוטלות כתובה דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. וקשה חדא דהוי לי' למימר אמרתי אליבא דב"ש דאינו משמט. אבל לב"ה דשטר הע"ל אינו כגבוי הוא משמט עוד קשה איך ס"ד דר"י לפסוק דאינו משמט כב"ש. עוד קשה לשון דלמא דוודאי הברייתא הוא רק אליבא דב"ש כי לב"ה כיון דלאו כגבוי דמי בוודאי משמט. ונראה דהנה איתא בש"ך בשם כה"ג דאפשר לומר דאף לב"ה דסברי בכתובה שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי אבל בשארי שטרות כגבוי דמי. והחילוק דבכתובה אם תמות היא קודם בעלה השטר בטל נמצא שאינו עומד לגבות אבל בשארי שטרות דבוודאי עומד לגבות הוא כגבוי דמי ולפ"ז נוכל לומר לר"י הי' זה בספק אי ב"ה מודה בשאר שטרות או דאף בשארי שטרות סברי ב"ה דלאו כגבוי דמי ולזאת קאמר לפי הדין דאינו משמט דבשארי שטרות ב"ה מודי דכגבוי דמי ולבתר דשאלו אותו אמר בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה דאפשר ב"ה סוברים דאף בשארי שטרות לאו כגבוי דמי ונמצא דמשמט. ומקשה לי' הא תניא כוותי' א"ל דלמא ההיא ב"ש היא שאצלו הדבר בספק אם מודים ב"ה בשארי שטרות או לאו. נמצא היוצא מדברינו שלדין סבר ר"י דאינו משמט מחמת דאף ב"ה מודים דבשארי שטרות כגבוי דמי אבל למעשה סובר דב"ה סברי אף בשארי שטרות לאו כגבוי דמי ונמצא דמשמט. וזאת סברא פשוטה דלענין מחילה בשטר אי מהני תלוי ג"כ בסברא זו אי אמרינן דבש"ש ב"ה מודים כגבוי דמי לא מהני מחילה אבל אי אמרינן גם בש"ש ב"ה סברי דלאו כגבוי דמי מהני מחילה ושפיר מתורץ הכל על נכון כי בכאן סברי התו' אליבא דר"י לענין מעשה דב"ה סברי לאו כגבוי דמי אף בש"ש. ולזאת אינו מקשה אדר"י דאמר אינו משמט ולפ"ז אינו יכול התו' לתרץ דמחל השעבוד יקשה למה בשטר פטור מקרבן. ואין לומר דבשטר לא מהני מחילה הא התו' סברי כעת דלב"ה אף בש"ש לאו כגבוי דמי ומהני מחילה אף לשטר ומוכרח תו' לתרץ תירוץ אחר. אבל התם בשבועות דמביא התו' סברת ר"י לענין הדין דבשטר אינו משמט. ולסברא זו סובר ר"י דב"ה מודי בש"ש דכגבוי דמי ושפיר מתרצים שם דמחל השעבוד ואין להקשות למה בשטר חייב קרבן כיון דמחל השעבוד דלסברא זו בשטר לא מהני מחילה כי אף ב"ה מודים בש"ש דכגבוי דמי ולא מהני מחילה ושפיר מתרצים התו' דשבועות דמיירי דמחל השעבוד והנה לכאורה עדיין תקשי דהתו' בב"מ שפיר היו יכולים לתרץ שמחל השעבוד. ולכן במלוה שיש עליו עדים חייב ובמלוה בשטר פטור מחמת דספק לר"י אם בשארי שטרות סברי ב"ה שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולכן בענין שמיטה פסק ר"י דמשמט דלמא סברי ב"ה בכל השטרות שלאו כגבוי דמי וכן לענין חיוב קרבן אזיל לחומרא דלמא ב"ה סברי בש"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולא מהני מחילה ופטור מקרבן מחמת שעבוד קרקעות ונראה לתרץ דעיקר הסברא מהספק אם כגבוי דמי הוא רק שלא להוציא ממון ממילא כשמחל השעבוד במלוה בשטר אינו יכול לגבות מהלוה ממשועבדים להוציא ממון כי יאמר לאו כגבוי דמי ומהני מחילה ממילא כשכופר במלוה בשטר הוא נשבע בשקר ואין סברא לפוטרו מטעם שעבוד קרקעות וכיון דמיירי בשמחל השעבוד ואין יכול המלוה להוציא המעות והמשועבדים אין לו על זה שעבוד קרקעות ובודאי הוא חייב על השבועה לזאת מוכרח התו' לתרץ שם בב"מ דמיירי שיש לו משועבדים ואין לו בנ"ח ועיי"ש ודו"ק:

עד כאן מאא"ז הרב הגאון זצ"ל

אמרתי להציג פה דבר חידוש ששמעתי מדודי הנגיד המופלג הנכבד ירא אלקים מו"ה יוסף נח קאפשטיין נ"י מנאוורדאק לבאר מ"ש חז"ל בענין שאילה בבעלים דהעיקר תלוי אם הי' המשאיל בשעת שאילה ולא בשעת האונס. ולכאורה הסברא נותנת להיפך וביאר ע"פ ההבדל שהניח הבעל אפיקי יהודא בין עמו לאתו דעמו מורה על השתוות הנושאים ואתו מורה על לא שיווי הנושאים ולכך דרשו חז"ל עם החמור עם הדומה לחמור דמהראוי הי' לכתוב את החמור ועפ"ז מבואר ג"כ כאן מדכתיב אם בעליו עמו והי' לו לכתוב בעליו אתו דהוי משמע דהבעלים צריכים להיות עם הבהמה בעת האונס וכתיב עמו משמע דהעיקר הקפידה התורה אם בעליו עם המשאיל ע"כ דפח"ח: