בית לוי לג

שבאים עכשיו להעיד משא"כ באותו עדות דמדברי הט"ז (שם בס"ק ג) משמע דאין לחלוק בזה יעו"ש ואי תקשי א"כ מאי מוכיח הגמ' בסנהדרין מזה בד"נ דאזלינן בתר רובא דלמא התם ג"כ מטעם חזקה כנ"ל זה לא תקשי דהנה המתבאר מדברי הט"ז שם דהיכא דאם נימא דע"י ההכחשה יהיו פסולים ונוציא אותם מח"ב אז אמרינן דטעו כדי שלא נוציא אדם מח"כ משא"כ אף היכא דאי לימא דמכחשי הדדי לא יפסלו אז לא מתרצי דבריהם ולומר דטעו. ובאיזה אופן משכחת לה שיכחישו עצמם ולא יפסלו כתב התומים (בסי' ל' ס"ק יוד) כגון שאומרים ימי השבת תכ"ד של הכחשת ימי החודש. ולפ"ז מוכיח הגמ' שפיר בסנהדרין דאזלינן בתר רובא. דאין לומר מטעם חזקה דגבי דיני נפשות כיון דצריך שבע חקירות וא"כ צריכים לומר ימי השבת וכיון דסתמא קתני דעדותן קיימת משמע אף שאמרו ימי השבת תכ"ד של ימי החודש בהכחשה. וא"כ לא מעמידין אותם בחזקת כשרות כיון שלא יפסלו כדברי הט"ז משא"כ גבי ד"מ דלא בעינן לשאול אותם על ימי השבת ואי לא אמרינן דטעו נוציא אותם מח"כ ע"כ אמרינן דטעו משום חזקה ולא צריכים לטעם דאזלינן בתר רובא ודו"ק: כג

א) שם סי' פ"ב בדיני מיגו. מיגו בשנים לא אמרינן כן כתבו התוס' בכתובות (פ"ב די"ח) והוכיחו כן מהא דאיתא שם העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו'. אם כתב ידם יוצא ממק"א אין נאמנים ובגמ' מוקי לה בתחלה כגון שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל אמרו מחמת נפשות נאמנים והקשו בתוס' דלהימנו במיגו דאי בעי אמרי מחמת נפשות ומחמת זה הוכיחו דמיגו בתרי לא אמרינן. וראיתי בס' תנא תוספאה הביא קושיא בשם בנו (בקדושין פ"ד) לפי מה דקיי"ל (בחו"מ סי' מ"ו) באומרים אנוסים היינו מחמת ממון או אמנה נהי דלא מהימני מ"מ חייבים לשלם ללוה מה שהזיקוהו מדינא דגרמי א"כ הדק"ל דלהימנו אנוסים מחמת ממון במגו דאנוסים מחמת נפשות. ויבטל השטר דאם אמרינן דלא מהימני ושקורי קא משקרי א"כ הלוה חייב לשלם למלוה. הרי העדים יהיו חייבים לשלם ללוה שהודו על עצמם שאנוסים כתבוהו מחמת ממון ולגבי עצמם נאמנים. אבל אי הוי אמרי אנוסים היינו מחמת נפשות הוי מהימני והשטר נפסל וממילא יהיו פטורים לשלם ללוה וא"כ בטענה דאנוסים מחמת נפשות ירוויחו ממון ובכה"ג אמרינן מיגו בתרי ששניהם יכוונו לפטור א"ע ממון והיינו אף שאפשר בה"א זו דאמרינן דמשקרי א"כ ממילא אולי אין הלוה תובעם אבל מ"מ יראים הם בטענה זו לחייב ממון והוי מיגו וכו' והניח בצ"ע. ולדעתי נראה לתרץ בעזה"י דעל התוס' לשיטתם לק"מ דהנה הש"ך (בסי' שפ"ו) הביא מחלוקת הראשונים אם דינא דגרמי הוא דינא או קנסא. והנה דעת התוס' בכמה דוכתי' דהוי קנסא. והנה כתב הש"ך דלמאן דס"ל דדינא דגרמי הוא קנסא אם שגג או נאנס בדבר הרי זה פטור והנה הש"ך (בסי' שפ"ח) הביא דעת הרשב"א והרא"ה דאונס ממון מיקרי אונס. ולפ"ז יתורץ דהנה מקור האי דינא המובא (בסי' מ"ו) דהעדים נאמנים לגבי עצמם וחייבים לשלם מדינא דגרמי. הוא מתשובת הרא"ש וי"ל דהרא"ש יסבור דדינא דגרמי הוא מדינא לכך חייבים אף שהיו אנוסים וכוונו להציל עצמם מאונס ממון. משא"כ התוס' לשיטתם דדינא דגרמי הוא קנסא א"כ אם הם אנוסים פטורים כיון שלא כוונו להזיק והתוס' יסברו כהרשב"א דאונס ממון מקרי אונס והמחבר בסי' מ"ו שפסק שחייבים לשיטתי' אזיל דס"ל דינא דגרמי הוא דינא כמו שכתב הש"ך. והא לא תקשי על הרמ"א שבסי' מ"ו סתם כהמחבר ובסי' שפ"ו הביא דעת הסוברים דדינא דגרמי הוא קנסא יש לומר דלשיטתי' אזיל שפסק דאונס ממון לא מקרי אונס (בסי' שפ"ח). שוב ראיתי בהפלאה שכתב אף להפוסקים דס"ל אונס ממון מיקרי אונס עכ"ז חייבים לשלם עדים שחתמו על השטר דזה גרע טפי מהמראה דמחשב כנושא ונותן ביד עיי"ש אכן מדברי הגר"א בסי' שפ"ח לא משמע כן

ב) ומסוגיא זו דכתובות יש לדחות דברי התומים (בסי' ע"ז ס"ק ז) שהשיג על המהרש"ל שכתב בשלשה שהיו מלוים לאחד ורואים שרוצה לכפור ועשו תחבולה והי' אחד תובע ושנים עדים והוציאו הממון ועכשיו מודים שכל שלשה היו המלוים חייבים להחזיר הממון. ואע"ג דאית להו מיגו וכו'. והש"ך כתב ואין דבריו נ"ל והתומים מלא אחרי דברי הש"ך. וכתב דברי מהרש"ל תמוהים וכו' מאי דאיתרע חזקתם דעשו שלא כהוגן דיש בו מדבר שקר תרחק אין זה יותר פסול מחטיפת נסכא דר' אבא וכו' יעו"ש והנה מגמ' דכתובות יש להוכיח דבאופן זה נקראים רשעים ואתרע שפיר חזקתם. דהנה בגמ' שם לחד אוקימתא ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל ממון אין נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע וקשה הא בממון גופא הוי מצי לחלוק בין היכא דלא משווי נפשי' רשיעי כגון באופן דהמהרש"ל ולמה לו לחלוק בין ממון לנפשות א"ו דאף באופן דהמהרש"ל משווי נפשי' רשיעי ואין נאמנים וק"ל: כד

השער המשפט בסי' ק"ב מסתפק בהמחייב את עצמו לחבירו כדין המבואר בחו"מ (סי' מ') במה גובה בבינונית כשאר בע"ח משום לא פלוג או דלמא כיון דהכא ליכא טעמא דנעילת דלת גובה בזיבורית ונראה להוכיח מהא דאיתא בכתובות (דף נ"ד ע"ב) דקחשיב שם הדברים ששוה תוספות כתובה לעיקר הכתובה וקחשיב לזיבורית פי' דהתוס' ג"כ גובה בזיבורית כעיקר הכתובה ואי נימא דהמשעבד עצמו אינו גובה נ"כ רק בזיבורית א"כ אמאי איצטריך הגמ' לאשמי' תוספות לעיקר בזה הא בלאו הכי הוי ידעינן דלא גרע משאר מחייב עצמו א"ו דשאר מחייב עצמו גובה בבינונית רק משום דהתוס'