בית לוי כח

דכתב הרמב"ם (בפ"י מה' מלכים ה"ח) אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם חייבים במילה והואיל שנתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה חייבים הכל במילה בשמיני אלא שאין נהרגין עליו וכתב הכ"מ הטעם שאין נהרגין שעל שבע מצות אשכחן שנהרגין ואשמנה לא אשכחן והמל"מ כתב שאין זה הכרח דאפשר דהא דתנינן דאשבע מצות נהרגין הוא משום דהן כוללין לכל האומות אבל אפשר דלאומה מיוחדת איכא אחרינא דנהרג. אבל טעמא דרבינו הוא משום שנתערבו בני ישמעאל בבני קטורה והכל חייבים מספק ואין נהרגין מספק עכ"ל הרי מבואר הספק שלנו שלדעת המל"מ בדעת הרמב"ם ב"נ על ספק מצות שלו אינו נהרג ולדעת הכ"מ משמע דבשאר שבע מצות נהרג אף על הספק רק במילה אינם נהרגין בני קטורה מדמצינו בכ"מ על שבע מצות נהרגין ולא אשמנה. אבל על שבע מצות כעין מילה בבני קטורה היום דהוי ספק שפיר נהרגין אבל לכ"ע איסורא מיהו איכא מה"ת אף על הספק דלגבי ב"נ לא שייך לחייבו מדרבנן וזה פשוט. ולפ"ז תקשי הא הרמב"ם פסק דספק מה"ת לקולא גבי ישראל ולגבי ב"נ פסק דחייבין מספק ובוודאי יש לו מקור נאמן לדבריו דב"נ אסור על הספק ולפ"ז תקשי מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור ומזה יש לומר שיצא לו להרמב"ם לפסוק כראב"י (בחולין לג ע"א) דמפרכסת אבר הפורש ממנה לישראל שרי ולב"נ אסור דמזה מוכח דלא קיי"ל כברייתא דמי איכא מידי רק כראב"י והרשב"א לשיטתיה דפסק דספק מה"ת לחומרא א"כ אין הכרח לומר דלא אמרינן מי איכא מידי כיון דגם לגבי ישראל ספק לחומרא כמו לגבי ב"נ

ג) ובענין זה לא הבנתי דברי רבינו השג"א שהקשה על הרמב"ם שפסק דבני קטורה חייבים במילה מהא דאיתא בע"ז (דף ס"ז ע"א) מילה בכותי מנין שהיא פסולה דרו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור ור"י אמר המול ימול ודחיק שם הגמ' לאוקמי מאי בינייהו והקשה למה לא קאמר הגמ' האי נפ"מ אם אחד מבני קטורה יכול למול דמשום ואתה בריתי תשמור איכא דמוזהר על המילה והמול ימול ליכא דכותי כשהוא מהול ג"כ נקרא ערל ולדעתי י"ל דכיון דמוזהר שפיר נקרא מהול דהא דכותי נקרא ערל היינו מפני שאינו מוזהר: יד

א) רמב"ם פ' עשירי מהלכות נזקי ממון ה"ז פסק שור שהוא טרפה שהרג את הנפש או שהיה השור של אדם טרפה אינו נסקל שנאמר וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור וכיון שבעליו כמת הם חשובים ואינן צריכין מיתה הרי זה פטור וכתב הראב"ד וז"ל ואם בפני ב"ד הרג נהרג משום ובערת הרע עכ"ל ועיין במגיד משנה מה שהמליץ על הרמב"ם שהשמיט דין זה ולענ"ד נראה להביא ראי' ברורה לדברי הרמב"ם בעזה"י מהא דאיתא בחולין (דף קל"ח ע"ב) בחולין אבל לא במוקדשין אמאי לא דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר אמר רבינא הלכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח מ"ט דא"ק שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לב"ד ופריך ה"ד אי דגמר דיניה בר קטלא הוא (ופירש"י ומהיכן נמלט) אלא דלא גמר דיניה וכו' והנה פירש"י שפירש בר קטלא ומהיכן נמלט הוא דחוק דאמאי לא משכחת לה שנמלט מיד ב"ד לכן נראה דהרמב"ם יפרש בר קטלא הוא וא"כ בלאו הכי פטור משלוח משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה כדאיתא שם (דף ק"מ.) ולמה צריך טעם משום שאתה מחוייב להביאו לב"ד ומשני דלא נגמר דיניה וא"כ ליכא תקלה כן יפרש הרמב"ם סוגיא זו ולפ"ז תקשי אמאי לא מוקי הגמ' לעולם בנגמר דיניה ולא תקשי דבר קטלא הוא דיש לאוקמי בעוף טריפה דג"כ חייב בשילוח כדאיתא לקמן וא"כ ליכא תקלה דהא בלאו הכי לא יבואו לאוכלו משום שהוא טרפה לכך צריך למעוטי משום דזה אתה מחוייב להביאו לב"ד אך דז"א דעוף טריפה שהרג פטור וא"כ ליכא למעוטי אך עדיין תקשי אמאי לא מוקי כשהרג בפני ב"ד וא"כ תקלה ליכא ועכ"ז ממעטינן דפטור משלוח משום שמחוייב להביאו לב"ד להמיתו ומדלא מוקי כן מזה הוכיח הרמב"ם דדין זה ליתא בבהמה רק באדם ומה שקשה מסוגיא זו על הרמב"ם דמסיק הגמ' דבערת הרע שייך בבהמה כבר האריכו האחרונים עיין בס' מעיין החכמה. והא לא תקשי אמאי לא מוקי הגמ' הטעם במוקדשין משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה דיש לומר דהנה בע"כ צ"ל דהמשנה דנקט דווקא מוקדשין ולא קאמר דאינו נוהג בעוף שאסור באכילה מוכח דטעם המשנה אינו משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה רק משום דמחוייב להביאו לגזבר ולכך קאמר רבינא שפיר הלכך עוף טהור שהרג כיון דהטעם הוא משום דמחוייב להביאו טעם זה איכא ג"כ בעוף טהור שהרג קודם שנגמר דינו וק"ל

ב) אך לכאורה יש לדחות מה שכתבנו להוכיח כדברי הר"מ מדלא מוקי בעוף עריפה דמ"מ איכא תקלה אף בעוף טריפה שמא יבואו ליהנות ממנו ושור ועוף שנגמר דינו אסור בהנאה אכן לדעתי י"ל ראה דיוק לשון רש"י בקדושין ובחולין ק"מ ד"ה לרבות שחוטה דמצורע אבל המשולחת מותרת דלא אמרה תורה שלחנה כדי שיכשלו בה אחריני שיהיו צדין ואוכלין אותה בנ"א הרי מדייק דהגזירה היא שמא יבואו לאוכלן ושם גבי עיר הנדחת פירש"י ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותה לאחר זמן ולא הזכיר ויבואו לאוכלה לכן נ"ל דעיקר הקפידא הוא שלא יבואו לאכול או ליהנות מדבר האסור דזה גנאי הוא לאדם ע"ד שפירשו התוס' בכמה דוכתין מה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה וכו' צדיקים לכש"כ ופירשו דזה דווקא במידי דאכילה יעו"ש לכן בציפורי מצורע ליכא למיחש רק פן יבואו לאוכלו משא"כ אם ימצא ישראל וימכור לכותי אף דעביד איסור במכירה שאסור למכור איסורי הנאה