בית לוי כז

ונמצא דמדידי' קא מתהני וא"כ איך יכולים הכהנים ליטול אף דהוי הפקר עכ"ז הא מדידי' מתהני ואין לומר דהתם הטעם כדפירש הר"ן משום שיכול לזכות בו לכך לא יצא מרשותו משא"כ כאן דהא הכא נמי מצי למתשל עליה וע"ש (בדף פ"ה.) בר"ן ד"ה ואני מסתפק דשפיר חיישינן לזה שבתי וראיתי דלק"מ דרבא לשיטתיה דהוא לא פירש טעמא דר"י משום דהפקר כמתנה יעו"ש (בד' מ"ג ע"ב): יב

א) רמב"ם בפ' ט"ז מהלכות סנהדרין פסק האיש המכה (ר"ל המכה המלקות) צריך להיות יתר בדעה וחסר בכח וראיתי לרב גדול בכה"ל שהעיר הלא זהו פלוגתא דר' יהודא וחכמים (במכות דף כ"ג.) ואמר רבא כוותיה דר"י מסתברא ולמה לא פסק הר"מ כרבא שהביא ראיה לדברי ר' יהודא ורבינו פסק כת"ק. תו העיר בדברי המפרש שם על הא דאיתא שם ת"ר מכה רבה אין לי אלא מכה רבה מכה מועטת מנין ת"ל לא יוסיף א"כ מה ת"ל מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה ופי' המפרש אין לי וכו' מכה מועטת אפילו שתי מכות או אחת מנין דאסור להוסיף והעיר הרב הנ"ל מאי פסקא לקרא לשתים מכה מועטת ולשלש מכה רבה גם סוף הברייתא לימד על הראשונות שהן מכה רבה דברי המפרש דחוקים ואני מוסיף להקשות על הא דהביא המפרש רישא דברייתא האמורה בספרי וז"ל אין לי בזמן שמוסיפים על מנין ארבעים על כל אומד ואומד שאמדוהו ב"ד מנין וכו' למה לו להביא רישא דברייתא יעו"ש

ב) ונ"ל לישב כל זה הנה שם (דף כ"ב) במשנה אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש (פירש כגון שאמדוהו שהוא יכול לקבל עשרים אין נותנים לו רק שמנה עשרה כדי שיהיו ראויות להשתלש) ולפ"ז י"ל דפשט הגמ' הוא כך אין לי אלא מכה רבה כגון שלא אמדוהו מתחלה רק מכות הראויות להשתלש ואז אם יוסיף לו יותר ממה שבכחו לקבל הוי מכה רבה מכה מועטת מנין היינו כגון שלא אמדוהו מכות הראויות להשתלש כגון שאמדוהו עשרים ואז אין נותנים לו רק שמנה עשרה מנין שמוזהר על לא יוסיף אף אם יוסיף לו עד עשרים שזה נחשב מכה מועטת כיון שבאמת בכחו לקבל יותר ת"ל לא יוסיף ובזה צדקו דברי המפרש שפירש מכה מועטת אחת או שתים דלפעמים אומדים אותו אחת או שתים מכות יותר מהראוי להשתלש ושלשה לא משכחת לה דהוי תו ראוי להשתלש ובזה ניחא ג"כ מה שהביא רישא דברייתא להורות דהכא מיירי באופן שאסור להוסיף על כל אומד שאמדוהו ב"ד ולאו דווקא על מנין ארבעים אסור להוסיף ומסיים הגמ' א"כ מה ת"ל מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה ר"ל היכי שהאמידו אותו יותר ואין נותנים לו רק מכות הראויות להשתלש ג"כ עובר על לא יוסיף רק שנותנים לו המכות הראשונות יותר חזקות כיון שבאמת יכול לקבל יותר רק מטעם שאינן ראויות להשתלש אין נותנים לו

ג) ובזה יבואר ג"כ דעת רבינו שפסק כת"ק דר"י דהנה יש להקשות לפי מה שפרשתי לימד על הראשונות שהן מכה רבה דהנה הרמב"ם (שם ה"ט) פסק דהמכות צריך ליתן בכל כחו וא"כ איך אפשר לומר דהקרא אתי לאשמעינן דהיכי דנותנים לו פחות מהאומד צריך ליתן יותר חזקות כיון שבלאו הכי צריך ליתן בכל כחו גם בשאר חייבי מלקות אבל אי נימא דהלכה כת"ק דמעמידים חזנים חסירי כח אז י"ל במלקות כאלו שנותנים פחות מהאומד מלקה אותו איש שיש לו יותר כח כיון שבאמת יכול לקבל יותר

ד) ובענין זה אמר דוד"ז הרב הגדול המפורסם מוה' אלי' עקיבא ז"ל ליישב דברי הראב"ד ז"ל במכות (דף ח.) במשנה יצא אב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד ופירש הראב"ד ושליח ב"ד שנתן יותר ממה שאמדוהו ב"ד והוא תמוה דהא (בדף כ"ב ע"ב) איתא במשנה הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה ע"י ואמר דודי ז"ל דשם (בד"ח.) מיירי שנותנים לו פחות מהאומד כדי שיהיו ראויות להשתלש לכן אם הוסיף לו פטור כיון שבאמת יכול לקבל יותר ואמרתי להביא ראיה נכונה לדבריו מב"ק (דף לב ע"ב) מתיב רבא הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי לאסוקי אדעתא דמייתי אינשי בחדא רצועה וקתני הרי זה גולה ושמעתי להקשות דלמא מיירי כגון שנותנים לו פחות מהאומד כנ"ל ואז לא הוי ליה לאסוקי אדעתא שימות כיון שבאמת יכול לקבל יותר ולפי דברי דודי לק"מ דבאמת באופן זה אינו גולה והמשנה דהוסיף לו רצועה מיירי שנותנים לו כפי האומד: יג

א) רמב"ם (פ"ט מהלכות מלכים הי"ב) השוחט את הבהמה אפילו שחט שני הסימנים כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לב"נ משום אמ"ה וכתב הכ"מ וז"ל אך קשה לי שרבינו כתב דין זה בסתם ואינו מפליג בין בהמה טהורה לטמאה ואלו בהעור והרוטב אמרינן בהדיא שחותך בשר מבהמה טהורה קודם שתצא נפשה שאחד כותי ואחד ישראל אינו אסור בה משום אמ"ה ובפ' השוחט איכא מ"ד שכל זמן שבהמה טהורה מפרכסת אסורה לב"נ ומסקינן דלא כוותיה אחד כותי ואחד ישראל מותרין בה וכו' ועיין בש"ך ביור"ד (סי' כ"ז) מ"ש ליישב דברי הרמב"ם בדוחק והביא שם דברי הרשב"א שפסק דלא כהרמב"ם

ב) ולענ"ד נראה ליישב דברי רבינו והרשב"א דאזלי לשיטתייהו דהנה יש להסתפק איך הדין לגבי ב"נ בשבע מצות דידהו בספיקן אם חייב מיתה על הספק כמו על הודאי או מיתה אין בו אבל איסורא מיהו איכא מה"ת או מותר לגמרי והנה יש להוכיח זה מהא