בית לוי כו

דח"ש מותר מה"ת וא"כ הא חזי לר"ל לאכלו פחות פחות מכשיעור ומזה הוכיח דגם איסור דרבנן מייתי לידי מלקות יעו"ש ולפי דברינו א"ש די"ל דהירושלמי אזיל בשיטת הריצב"א דגבי נבילה איכא עשה של וזבחת ואסור עשה הוי אף בכ"ש לשיטת הפרמ"ג לכך אינו ראוי לאכילה מדאורייתא אף בכ"ש לכך לוקה: ח

א) רמב"ם סוף הלכות נדרים כתב בטעמא דאמרינן בכל דוכתי' דנדרים מקרי יש לו מתירין משום דמצוה לאיתשולי וכתב הטעם הוא כדי שלא יכשל בנדרו יעו"ש והנה לפי טעם זה יש ליישב שיטת הרשב"א שהביא הר"ן בנדרים (דף פ"ה ע"א) שכתב וז"ל ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחו ואינו יכול לעכב אע"פ שיכול לשאול על נדרו כיון דהשתא מיהא הא לא איתשיל מיהו היכא דאיתשיל חייבין לשלם כיון דחכם עוקר וכו' וא"ת א"כ היאך יטלו כהנים ע"כ למה לא נחוש דילמא מיתשיל וכו' ה"נ נהי דאם איתשיל עבדו כהנים איסורא למפרע כל אימת דלא איתשיל לא חיישינן להכי הרשב"א ז"ל וכתב הר"ן ואני מסתפק וכו' דאי לא כיון דנדרים מצוה לאיתשולי עלייהו קיימינן דמשום הכי מיקרי דבר שיש לו מתירין חיישינן דלמא מיתשיל עיי"ש עכ"ד. אכן אי נימא דהרשב"א יסבור כטעם הרמב"ם דלכך מיקרי נדרים יש לו מתירין משום דמצוה לשאול כי היכא שלא יכשל א"ש דכאן לא הוי מצוה דהא אם יתשול עבדי אחריני איסור וודאי למפרע והוא אף אם נשאר אצלו דבר מה מנדרו עכ"ז אינו אלא ספק שמא יכשל ובוודאי דבזה יותר טוב שלא ישאל

ב) אכן קשה לי על טעם זה דמדנקט סתמא בכל הש"ס דנדרים מקרי יש לו מתירין משמע אף שנדר מדבר פרטי בלבד ואותו הדבר נתערב כולו ולא נשאר כלום ג"כ לא בטיל משום דיש לו מתירין בשאלה ומשום דמצוה לשאול וקשה דהא הכא ליכא מצוה דהא לא משכחת לה שיכשל בהאי נדר כיון שנתבטל וכמו דמוקי הגמ' בנדרים (דף נ"ט) בתרומה ביד כהן כיון דבמקום זה לא שייך יש לו מתירין שפיר הוא בטל כן הכא נמי לא יכשל דהא כיון שהוא בטל והאסור נתהפך להיתר ולמה לנו לומר דלא בטל והוי מצוה לשאול כדי שלא יכשל אדרבה נימא דבטל וא"כ ליכא מצוה ודוחק לומר דבכל דוכתיה דקרא לנדרים יש לו מתירין מיירי היכא דנשאר איזה דבר מנדרו שלא נתערב וכיון דמצוה לשאול על הדבר הנשאר ממילא יהי' מותר גם התערובות דהי' לו לפרש ויש ליישב: ט

א) רמב"ם בפ"א מהלכות נזירות ה"ב פסק נזיר שטמא א"ע עובר משום שני לאוין משום טומאה ומשום לא יחל דברו והקשה בס' שער המלך מהא דאיתא במכות (דף כ"ב) במשנה יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכו' וכהן ונזיר בבית הטומאה ולדברי הרמב"ם הרי תשעה לאוין דמשום נזיר עובר שתים ונ"ל לתרץ ויתורץ ג"כ דיוק בלשון רש"י שפירש וכהן ונזיר והולכין במקום טומאה אחרי מחרשתן וצריך להבין למה נקט והולכין לשון רבים כיון דהמשנה מיירי באדם אחד. ונראה ע"ד החידוד דהרמב"ם לשיטתו הביאו הר"ן בנדרים (דף ט"ו) גבי קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו ולוקה ופירש הר"מ ולוקה הוא שהדירה אבל לא היא ע"כ הרי דהרמב"ם סובר דאסור בל יחל קאי על המדיר. וא"כ י"ל דהמשנה מיירי בנזיר שאביו הדירו ולדעת הרע"ב חל עליו הנזירות אף כשיגדל וגם מדברי הר"מ אין הכרח להיפך וא"כ ליכא רק שמנה לאוין. אכן עדיין קשה אמאי נקט המשנה בנזיר כזה שאביו הדירו דליכא רק חד לאו משום טומאה ולא נקט בנזיר סתמא והוי תשעה לאוין ונראה דהמשנה אתי לאשמעינן חידוש דאף בכהן גרידא שאינו נזיר ג"כ משכחת לה שמנה לאוין כגון באופן שבארנו שאביו הכהן הדיר את בנו בנזיר ושניהם הולכים אחרי מחרשתן וא"כ לגבי שניהם איכא שמנה לאוין לדעת הר"מ אביו עובר משום טומאת כהן ומשום בל יחל שהרי הדיר את בנו והבן עובר משום טומאת כהן וטומאת נזיר ואינך לאוין דחשיב במשנה ולפ"ז המשנה מיירי בשני בנ"א באב ובנו לכך דייק רש"י והולכים אחרי מחרשתן. אכן דברי הר"מ יש מקום לפרשן באופן אחר ועיין בכ"מ שם

ב) והנה בסוגיא דמכות שהבאתי לא זכיתי להבין ד"ק של רבינו עקיבא איגר ז"ל שהקשה שם בגליון על הא דאיתא א"ל עולא לרב נחמן ולילקי נמי משום זורע ביו"ט וכתב וז"ל וק"ל דבלאו הכי קשה נמי משום מחמר אחר בהמתו ואף אם אינו בהמתו מ"מ להר"ן אף באין הבהמה שלו חייב משום מחמר עכ"ל באור דבריו באמת לפי המסקנא דאין חילוק מלאכות ביו"ט לא קשה רק על עולא תקשי אמאי לא פריך ג"כ ולילקי נמי משום מחמר ונראה לתרץ דזה פשוט לשיטת הפוסקים דמחמר אינו רק דווקא בבהמה שלו לא תקשי דלא מצי עולא לפרוך לר"נ משום מחמר דהא המשנה מיירי במוקדשין ומוקי לה הגמ' בבכור ואף אי נימא דהבכור הוא של הכהן מ"מ לר"נ לשיטתי' דס"ל (בתמורה ד"ח) דבזמן שבהמ"ק קיים אין להכהן זכיה בבכור מחיים והמשנה ע"כ מיירי בזמן הבית דהא נקט שביעית ושביעית בזה"ז מדרבנן וכן מוכח מהגמרא שם (דף כ"ב) וא"כ ליכא לרב נחמן משום מחמר ואף לשיטת הר"ן דלאו דמחמר איכא ג"כ בבהמה שאינה שלו יש לומר דמ"מ בבכור אינו לאו זה דהנה לאו דמחמר נפקא לן מהפסוק לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וא"כ בבכור דבלאו הכי אסור לעשות עמו מלאכה אין אסור חל על אסור ולא דמיא להא דמחייבין אותו משום חורש דהתם הלאו דחרישה יכול