בית לוי כד

עכ"ד. אמנם אם יסבור הרמב"ם כשיטת הריצב"א דהיכי דמזכיר האסור בפירוש לא חל אף בכולל א"ש כיון שמזכיר בפירוש שלא יעיד לו. ולשון זה הוי מזכיר האסור וראי' לזה ממה שהביא הטור א"ע (סי' קי"ח) תשובת הרא"ש בנשבע שלא ליקח אשה על אשתו ואשתו אינה ראויה להוליד דלא הוי נשבע לבטל את המצוה וכתב התומים (בסי' ע"ג ס"ק ד') דאין הטעם משום דחל בכולל מגו דחל על נשים זקינות ואיילונית דהא כאן הזכיר ולשיטת ריצב"א אינו מועיל כולל כשהזכיר רק הטעם משום דיכול לקיים פו"ר בפלגש עיי"ש וא"כ ה"נ כשנשבע שלא יעיד לו הא הרי מזכיר ג"כ אף כשיתבע אותו ולא חל אף בכולל כמו בנשבע שלא ישא אשה דנחשב מזכיר האסור וא"ש דברי הרמב"ם דקאי בשיטת הריצב"א ואחרי שהוכחנו בע"ה שהרמב"ם סובר כהריצב"א מסולק ג"כ קושיית הפרמ"ג על הר"מ כאשר בארנו (אות ב)

ד) והנה יש לפשוט ספיקותו של הפרמ"ג ולהוכיח דבעוף ליכא עשה של וזבחת. דהנה לכאורה דברי הפרמ"ג תמוהים שכתב דאסור עשה של וזבחת הוי אף בח"ש דא"כ תקשי סוגיא ערוכה בשבועות (דף כ"ג) דפליגי ר"י ור"ל בפירושא דמתניתן בנשבע שלא יאכל נבילות וטריפות דחל עליו השבועה. ואמאי הא מושבע ועומד הוא. ומוקי לה ר"י בכולל דברים המותרים עם האסורים ור"ל מוקי לה בח"ש ואמאי חל לר"ל על ח"ש הא איכא עשה ולשיטת הפרמ"ג העשה הוא אף על ח"ש ואח"כ מצאתי שתמה עליו ג"כ בס' עמ"א. ונראה ליישב דר"ל לשיטתיה דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת (בנזיר דף ל"ג) ולדידי' ליכא עשה זו בעוף וכן כתב הפרמ"ג. דזה פשוט דאף מאן דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת עכ"ז נחירה בעי. והנה זה שנשבע שיאכל ח"ש בוודאי אהיתרא קא משתבע היינו ע"ד שאינו מושבע על זה מהר סיני ובוודאי דעתו על ח"ש של עוף דליכא עשה זו ועיין בגמ' שם (דף כ"ב ע"ב) או דלמא כיון שאמר שלא אוכל דעתו אכזית משמע דווקא משום שאמר שלא אוכל והזכיר לשון אכילה אבל בלאו הכי דעתו אהתירא וא"כ י"ל דמיירי שאכל ח"ש של נבילת עוף וא"ש דליכא עשה זו. אכן עדיין תקשי הא דקאמר שם בשלמא ר"י לא אמר כר"ל משום דמוקים לה כד"ה ואמאי לא קאמר דלכך לא אמר כר"ל משום דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת וא"כ אף בעוף איכא עשה זו ולא חל שבועתו על ח"ש כנ"ל אלא וודאי אף מאן דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת עכ"ז בעוף ליכא עשה זו. אך יש לדחות דאיכא למימר דזה באמת כוונת הגמ' דמוקים לה כד"ה היינו אף למאן דס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת ויהי' מתורץ בזה קושיית התוס' שם ד"ה דמוקי וז"ל וא"ת ולוקמי במפרש וד"ה אכן לפי דברינו א"ש דעכ"ז לא אתי כד"ה רק כמאן דס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת

ה) והנה מסוגיא זו יש להוכיח דלא כהריטב"א שכתב דעשה שאינה זבוחה קאי אף על דברים טמאים כשקצים ורמשים הובא במשנה למלך דלפי דבריו תקשי עדיין אמאי חל לר"ל בנשבע על ח"ש הא במתניתן ג"כ שקצים ורמשים קתני ועשה הוי אף על ח"ש או יש להוכיח להיפך כדברי הריטב"א דהנה לכאורה קשה אמאי לא מוקי המשנה כגון שנשבע שלא יאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים ביחד לפי מה דקיי"ל איסורים מבטלים זא"ז ואף אי נימא דמ"מ אסור דאורייתא איכא עכ"ז כיון דמלקות ליכא חל השבועה ועיין בפרמ"ג א"ו מוכח דאף בשקצים ורמשים איכא עשה של וזבחת וא"כ לגבי עשה ליכא בטול דבכולם איכא העשה ולא חל השבועה

ו) אכן עיקר דברי הפרמ"ג שחידש לנו דעשה הוי אף בכ"ש יש לעיין בו טובא, התוס' בחולין (דף ל"ג) ד"ה מי איכא מידי הקשו דהא אמ"ה אינו נוהג בטמאים בישראל וב"נ לכ"ע מוזהר על הטמאה כטהורה ותירצו דמ"מ אסור לישראל משום טמאה תו הקשו לר"מ דס"ל דאמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ולב"נ נוהג אמ"ה אף בחי' ועוף ותירצו דמ"מ אסור לישראל משום העשה שאינה זבוחה. והקשו עוד דהא לב"נ משום אמ"ה מצטרף גידים ועצמות ולישראל בעינן כזית וכו'. והנה לדברי הפרמ"ג דעשה הוי אף בכ"ש א"כ גם לישראל אסור בכ"ש והנה לכאורה הי' אפשר לומר דהתוס' סברי כאן כשיטת הריב"א דליכא עשה שאינה זבוחה רק הוא תיקון הלאו דאמ"ה. אך ז"א כיון דכאן מיירי בחיה ועוף ולמאן דס"ל דליכא אסור וא"כ ליכא למימר דהעשה מתקן הלאו דהא ליכא לאו. והנה מדוחק קושיא זו נראה דקושיית התוס' קאי על טמאים דלישראל דליכא אסור אמ"ה בעינן כזית. ושם ליכא עשה של וזבחת דנימא דהוי אף על כל שהוא וא"כ מוכח מדברי התוס' ג"כ שלא כדברי הריטב"א שכתב דעשה זו קאי גם על טמאים

ז) וע"פ דברי הפרמ"ג דעשה הוי אף בכ"ש נראה לתרץ קושיית המ"ל בהלכות יסוה"ת שהקשה על התוס' שמוכח בכמה דוכתיה דס"ל דשלא כדרך הנאה כל איסורי תורה מותר לגמרי מהא דאיתא בפסחים אר"י כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן למעוטי מאי למעוטי הניח חלב שור הנסקל ע"ג מכתו שפטור וכש"כ אוכל חלב חי שפטור מוכח בהדיא דאינו לוקה אבל איסורא מיהו איכא. אכן לפי דברינו א"ש כיון דהגמרא בעי למנקט חלב חי וסתם חלב כולל בין חלב שחוטה בין חלב נבילה וחלב נבילה איכא עשה של וזבחת דהוי אף על כל שהוא. והנה כתב המהרש"ל בשבועות (דף. כ"ג ע"ב) דהיכי דאסור בכל שהוא אף שלא כדרך הנאתן אסור ולכך לא מצי למנקט מותר משום חלב חי

ח) ובזה יש לתרץ דברי הרמב"ם דבפ"ה מהלכות יסוה"ת ה"ח כתב וז"ל בד"א שאין מתרפאים בשאר איסורים אלא במקום סכנה בזמן שהם כדרך הנאתן כגון שמאכילים את החולה שקצים ורמשים וכו' אבל שלא כד"ה כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה וכו' והנה כאן לא הזכיר חלב חי והניח לשון הגמ'. ובפי"ד מה' מהא"ס כתב כל האוכלים האסורים