בית לוי כג

סברא וראב"י אפשר דסובר כר"ל ולא קשיא מברייתא לדידיה דאיהו סובר כחכמים דאמ"ה אינו נוהג בטמאה לישראל וע"כ איכא מידי וכו' ומה דאיתא תניא דלא כראב"י הוא לדידן דפסקינן כר"י דח"ש אסור מה"ת וא"כ אין ראי' לומר דאין הלכה כהך ברייתא דהנכרי. ומיהו להר"מ קשה דהא איהו פסק כר"י דח"ש אסור מה"ת ואמאי דחה הך ברייתא מהלכה עכ"ד. אמנם לפי דברי המ"כ בדעת הר"מ דח"ש ע"י תערובות מותר מה"ת א"ש דלר"מ דס"ל דאמ"ה אינו נוהג בטמאה לישראל ולב"נ נוהג בע"כ מוכח דס"ל דאיכא מידי וכו' ואף דישראל ג"כ אסור משום ח"ש משכחת לה כגון שאכל האבר ע"י העצמות והגידים נדוכים ומטורפים יחד וא"כ לב"נ דנוהג אסור אמ"ה חייב משא"כ לישראל כיון דהוי ע"י תערובות מותר מה"ת וא"כ בע"כ איכא מידי וכו' וע"כ פסק דלא כברייתא דהנכרי

ז) ועפ"ז יש לבאר הגמ' דחולין (דף צ"ח) ההיא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר מר בר ר"א לשיעורי' בתלתין פלגא דזיתא א"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשעורא דרבנן ועוד ח"ש אסור מה"ת וקשה איך ס"ד דמר בר ר"א לשעורי' בתלתין. ונראה דמר בר ר"א הוי ס"ל כי היכי דחזינן דהקילו בח"ש אף למאן דס"ל דאסור מה"ת עכ"ז ע"י תערובות אינו אסור רק מדרבנן הרי חזינן דע"י תערובות הקילו כן הי' ס"ל לדידיה שפסק כר"ל דח"ש מותר מה"ת אם הוא ע"י תערובות מקלינן טפי ואף בפחות מששים מקלינן וקיל משארי איסורי דרבנן ועל זה השיב ליה אבוה לא תזלזל בשעורא דרבנן ולא מקלינן טפי משאר אסור דרבנן אף דמקלינן למאן דס"ל דח"ש אסור מה"ת עכ"ז יש טעם לחלוק ביניהם ועיין בש"ך ביור"ד הלכות שבועות לסי' רל"ט)

א) רמב"ם פ"ה מהלכות שבועות הלכה ח' פסק שאם נשבע שיאכל פחות מכזית נבילה וטריפה שחייב משום שבועת ביטוי. ותמה עליו הפרמ"ג בפתיחתו להלכות שחיטה כיון שהרמב"ם בעצמו פסק בהלכות שחיטה דוזבחת הוי עשה ולא תיקון הלאו ודלא כהריצב"א עיין בתוס' בשבועות (דף כ"ד) ד"ה האוכל. והנה הא דבעינן כזית בכל איסורי תורה הוא דווקא היכי דהוי אסור לאו משא"כ היכי דהוי אסור עשה הוא אף בפחות מכזית. והנה כתב התוס' בשבועות (דף כ"ג ע"ב) דאין שבועה חל על עשה. וכן נראה מדברי הר"מ וא"כ אמאי חל השבועה על ח"ש נבילה הא הוי עשה של וזבחת כיון שאינה זבוחה וזהו אף בפחות מכשיעור יעו"ש

ב) ולדעתי נראה ליישב דברי הרמב"ם בעזה דהפרמ"ג בפתיחתו הנ"ל מסתפק אי קאי העשה של וזבחת גם על עוף אף אי נימא דיש שחיטה לעוף מה"ת עכ"ז הא וזבחת מבקרך ומצאנך כתיב יעו"ש. והביא שם מחלוקת הפוסקים בזה דלפי דעת ר"י נראה דעל עוף לא קאי עשה זו ולפ"ז א"ש דהנה שבועה חל בכולל לבטל את המצוה כגון שנשבע שלא יאכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח. והוא מהירושלמי הביאו התוס' בשבועות (דף כ"ד) וכן הרמב"ם הביאו להלכה והכא נמי כיון שנשבע שיאכל נבילות סתם פחות מכזית וזה פשוט דשם נבילה כולל תחתיו גם נבילה של עוף, ובעוף על ח"ש ליכא עשה זו של וזבחת וכיון שחל על עוף חל ג"כ על נבילת בהמה בכולל נמצא שפיר פסק הרמב"ם שאם נשבע שיאכל ח"ש נבילה דחייב משום שבועת ביטוי. ואין לומר הא דחל בכולל לבטל את המצוה היינו בשב ואל תעשה כגון שלא יאכל מצה אבל לא בקום ועשה והכא הוי קום ועשה וכמו שחילק ר"י בתוס' שבועות שם בד"ה אלא. יש לומר דהרמב"ם יסבור כתירוץ הריצב"א הובא בתוס' שם דל"ש בין שוא"ת ובין קום ועשה לעולם חל בכולל לבטל את המצוה רק העיקר תלוי שלא יזכיר האסור בפירוש כגון שלא אוכל מצה דשם מצה כולל תחתיו מצה של מצוה ושל רשות כן ה"נ שם נבילה פחות מכזית כולל ג"כ נבילה של עוף ובעוף על ח"ש ליכא עשה ואינו מושבע ועומד על זה. והנה לשון הרמב"ם בפ"ה מהלכות שבועות הי"ח שהביא הירושלמי יש לפרש כמו שפירש הריצב"א דברי הירושלמי עיין בתוס'. והנה לא הבנתי דברי רבינו החק יעקב בסי' תפ"ה שכתב שמלשון המחבר שם מוכח דס"ל כפירוש ר"י בתוס' ואנכי לא ידעתי איך מוכח מזה דהא כמו שפירש הריצב"א דברי הירושלמי כן יש לפרש דברי המחבר וכן מוכח בהדיא בתומים (סי' ע"ג ס"ק ד') שלא פירש דברי המחבר כן והביא שם שגם דעת הרא"ש כהריצב"א עיי"ש

ג) והנה יש להוכיח ב"ה שהרמב"ם סובר כשיטת הריצב"א דהעיקר תלוי שלא יזכיר האסור בפירוש ויהי' מיושב קושיית השער המשפט שתמה על הרמב"ם. דהנה הסמ"ע ריש הלכות עדות הביא דברי מהרי"ו דאם שום עד שיאמר שאין רשאי לגלות ולהעיד מפני שקיבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אז אותו בע"ד שאמר לו מבלי לגלותו יתיר לו עכ"ל. ובט"ז תמה עליו דהא אפילו התרה אינו צריך דהוי נשבע לבטל את המצוה וכמו בחרמי הקהל. ובספר שער המשפט תמה ביותר ממשנה מפורשת בשבועות. וכתב לתרץ כיון דעיקר הדין שאינו חייב לילך ולהעיד רק כשהבע"ד תובע אותו וכמו שפסק הרמב"ם (בפ"א מהלכות שבועות ה' י"ב) על כן במשנה שבועות דשם מיירי ע"י תביעה מבע"ד שילך ויעיד לו לא חל השבועה דהוי נשבע לבטל את המצוה משא"כ מהרי"ו מיירי היכי שעדיין לא תבע אותו הבע"ד שילך ויעיד לו ואז חל בכולל היכי שלא יתבענו וליכא מצוה ואסור להעיד חל ג"כ כשיתבע אותו הבע"ד אכן, לפ"ז תמה על הרמב"ם (שבפ"ה מהלכות שבועות הט"ו) כתב וכן הנשבע לחבירו שלא אעיד לך עדות זה שאני יודעה וכו' הרי זה לוקה משום שבועת שוא ועושה את המצוה שנשבע לבטלה. וקשה אמאי לא חל בכולל כנ"ל