בית לוי כ

וכמו שנבאר להלן בעזהי"ת ואמאי לא מוקי לה בעבד מהול דמשום ואתה את בריתי תשמור ליכא דהא אינו מצווה ומשום המול ימול איכא דהא הוא מהול ואין לחושבו כעובד כוכבים שאף שהוא מהול יהי' נקרא ערל דהא ישראל גמור הוא ומחוייב במצות כאשה וכמ"ש המ"ל שהבאתי לעיל והנה מדלא מוקי לה הגמ' כן מוכח דס"ל לרב ור' יוחנן דעבד ג"כ אינו נכנס בכלל ישראל וכי היכא דעובד כוכבים אף שהוא מהול יכונה ערל כמו כן עבד ג"כ ולפ"ז שפיר מתורץ קושיית הא"מ מהא דיבמות דקאמר רב הכל מודים והיינו ר"י ור"ל דפליגי גבי נכרי שנתגייר אם קיים פו"ר וגבי עבד מודים שלא קיים בבנים שהיו לו בעת שהי' עבד דלרב ור' יוחנן לשיטתם דס"ל דעבד אינו נכנס בכלל ישראל א"כ במ"ת כאשר יצאו הכנענים ממצות פ"ו כמו כן נתמעטו העבדים וא"כ לא קיים פו"ר בהיותו עבד לכן צריך לקיים בעת שנשתחרר דהא טעם הירושלמי שחייבו העבד בפ"ו הוא מטעם דאף שנתמעטו הכנענים במ"ת עכ"ז עבד לא נתמעט דהא ישראל גמור הוא כמ"ש לעיל לשון המ"ל משא"כ לרב ור"י לשיטתם מוכח דלא ס"ל כן

ד) אכן עדיין קשה לי לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא תקשי אמאי לא מוקי לה הגמ' בע"ז כמו דאיתא ביבמות (דף ק') כהנת שנתערבה וולדה בוולד שפחתה והגדילו וכיון דספק מה"ת לקולא פטורים מלמול את עצמם דכל אחד הוא ספק עבד ולגבי למול ישראל רשאים משום דספק מה"ת לקולא ומוקמינן לכל אחד שהוא ישראל ורשאי למול וא"כ איכא בינייהו דאי משום ואתה את בריתי תשמור אינם רשאים למול כיון שאינם מצווים למול את עצמם משום ספק ואינם בכלל ואתה את בריתי תשמור משא"כ משום המול ימול איכא דהא משום ספק חשבינן לכל אחד מהם לישראל ונחשב מהול ורשאי למול

ה) ועפ"י דברינו יבואר הא דאיתא בסנהדרין (דף נ"ט) כל מצוה שנאמרה לב"נ ונישנית בסיני לזה ולזה נאמרה לב"נ ולא נישנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודא (פרש"י ואין לנו אזהרה לב"נ ולא נישנית בסיני כו') ויש לדייק אמר ואנו אין לנו שנראה כמיותר מ"ש ואנו והי' ראוי לומר ואין לנו נקדים לזה מה דאיתא בב"ק (דף פ"ח.) אלא מעתה לרבנן יהי' עבד כשר לעדות וכו' אמר עולא עדות לא מצית אמרת אתיא עדות בק"ו מאשה מה אשה שהיא ראוי' לבוא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבוא בקהל וכו' מה לאשה שכן אינה ראויה למילה תאמר בעבד וכו' קטן יוכיח שישנו במילה והתוס' שם כתבו שכן אינה במילה יש מפרשים דאינה מצווה למול את בנה וליתא דא"כ מאי קאמר קטן יוכיח והנה מתוך קושייתם משמע דעבד מצווה למול את בנו אכן לפי התירוץ לכאורה עדיין תקשי דבאמת אמאי לא פריך כן ולא מצי אמר קטן יוכיח ויהי' באמת עבד כשר לעדות א"ו מוכח דגם עבד אינו מצווה למול את בנו ועיין בחידושי רע"א ז"ל ביור"ד הלכות עבדים דהתוס' מספקא להו אם עבד מצווה למול את בנו ואת עצמו אם לא מל אותו אדוניו והנה מדלא פריך הגמ' כן כהי"מ שבתוס' מוכח דעבד אינו מצווה למול א"ע ואת בנו ונראה דמקום הספק תלוי בשני התירוצים דאיתא בגמ' סנהדרין שהבאתי לעיל דפריך שם והרי מילה שנאמרה לב"נ דכתיב ואתה את בריתי תשמור ונישנית בסיני וביום השמיני ימול לישראל נאמרה ולא לב"נ ההוא למשרי שבת הוא דאתא, והרי פ"ו שנאמרה לב"נ ונישנית בסיני וכו' ופריך תו ואנו אין לנו אלא גיד הנשה וכו' הני נמי לא איתני ומשני הני איתני לשום מילתא בעלמא הא לא איתני כלל איבעית אימא מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר לי' רחמנא והנה לפי תירוץ הראשון דבאמת הוזהרו ב"נ על מילה א"כ יהי' מוכח דעבד חייב במילה דאף שבמ"ת נלקחה מצוה זו מב"נ עכ"ז מעבדים לא נלקחה דהוי ישראל גמור כמ"ש התוס' סברא זו גבי פ"ו ואף שבפ"ו יש סברא לפוטרם כמ"ש הא"מ שהבאתי לעיל דאין להוכיח מקודם מ"ת דאז הי' להם חייס משא"כ אח"כ אבל במילה ליכא האי סברא אכן לפי תירוץ השני דמעולם לא הוזהרו ב"נ על מילה אין להכניסם לכתחילה בחיוב אף שנחשב כישראל וחייב במצות כאשה עכ"ז לחייבם לכתחילה לא מחייבינן ליה משום זה כמו שבררנו לעיל בשם המ"ל. ולפ"ז ניחא הא דהוצרך הגמ' לאיבעית אימא דהא לפי תירוץ השני עדיין אינו מתורץ הקושיא מפ"ו ולפ"ז לא הוה ליה להגמ' להניח התירוץ הראשון ולפי דברינו א"ש דהנה לפי תירוץ הא' יהי' מוכח חיוב העבד במילה וא"כ תקשי א"כ יהי' כשר לעדות ואין לעשות ק"ו מאשה דמה לאשה שכן אינה חייבת במילה. וליכא למימר קטן יוכיח ולכך הוצרך הגמ' לתירוץ השני דבאמת לא הוזהרו ב"נ לכתחילה במילה. וא"כ אין להכניס עבד לכתחילה כנ"ל והנה לר' יהודא דממעט עבד מעדות מקרא דלאחיו דעבד אינו בכלל אחוה יש לומר כתירוץ הראשון דבאמת הוזהרו ב"נ על מילה ויהי' עבד באמת חייב במילה ואין הכרח לדידי' לומר כתירוץ השני אכן אחרי שלדידן מוכרח כתירוץ השני למה לנו לעשות פלוגתא וי"ל דגם ר' יהודא ס"ל כן אף שאליבי' אין הכרח לומר כתירוץ השני ויבואר לשון ואנו אין לנו דאנו לשיטתינו מוכרחים אנו לומר דעבד אינו מצווה במילה וא"כ מוכח דלא הוזהרו ב"נ על מילה דאם היו מוזהרים הי' נשאר עבד על חיובו אף שניטלה מב"נ במ"ת וא"כ אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י אכן לר"י בעצמו יש לומר דאיכא עוד אחרינא היינו מילה אכן לפי שיטתינו מוכח כתירוץ השני וא"כ מוקמינן דגם ר"י ס"ל כן כדי שלא לעשות פלוגתא אחרי שאין הכרח לזה שאף שלר"י אין הכרח לומר כתירוץ השני אכן אין הכרח להיפך:

א) רמב"ם בפ"ז מהלכות מאכלות האסורות כתב וז"ל כתיב בתורה ובשר בשדה טריפה לא תאכלו מכאן אזהרה לטריפה היינו שדרסה ארי כו' וכתיב לכלב תשליכון אותו אלא מיירי בענין שאינו יכול לחיות