בית לוי יח

היא מצד הלוקח ומשום דאין להלוקח זכיה בא"ה דהא חזינן דיש לו זכיה. רק דהכוונה הוא דמצד המוכר אין זכיה דאין ביד המוכר למכור א"ה דלאו רשותו עליהם להקנותה לאחר ואף דהלוקח זכה בו במשכו לרשותו זכיה זו אינו מצד המוכר רק מכח הפקר ואין חילוק בין הלוקח לאיש אחר שלא בא מחמת המוכר אלא זכה בו מחמת עצמן ואלו הי' אחר מכוון לקנותה ג"כ הי' זוכה בה ע"ש ולפ"ז א"ש דלא תקשי מהא דע"ז די"ל דלעולם גבי הלוקח יש זכיה דהוי כזוכה מן ההפקר ושיטת ר"ת גבי שור הנסקל א"ש ועיי"ש בתוס' אכן לענ"ד יש להקשות על חילוק זה דא"כ מאי מוכיח הגמ' מהא דהלוקח גרוטאות דמשיכה בכותי אינו קונה דאי משיכה קונה אמאי יכול להחזיר וקשה לפי מה שהביאו התוס' שם ד"ה פרדשני שיטת ר"י דאפילו למ"ד משיכה אינו קונה עכ"ז היכי דליכא כספא לכ"ע קונה במשיכה בלבד כגון מציאה והפקר וא"כ דאי אמרת דבאיסור הנאה הוי כזוכה מן ההפקר והמעות שנתן הוי כנותן לאחר שאינו בתורת זכיה וא"כ לכ"ע קונה משיכה ומאי מקשה למ"ד משיכה קונה הא לכ"ע מועיל כאן משיכה

ט) אמנם זה אינו תברא די"ל עפ"י מה שכתבו התוס' שם ד"ה ומאי שהוקשו על הא דאיתא שם ת"ש דאמר רחב"א אמר ר"י בן נח כו' והקשו בתוס' וז"ל וא"ת למאי דפרישית לעיל דקאמר משיכה בכותי קונה לכ"ע היכי דליכא כספא כגון במציאה ומתנה מאי פרין כו' וי"ל דאי אינו קונה בכותי במו"מ כו' ולפ"ז לא תקשי ג"כ מעבודת כוכבים דהא יש אסור בקנייתה וא"כ אף דהוי כזוכה מן ההפקר מ"מ אינו קונה במשיכה אי משיכה בעובד כוכבים אינו קונה במו"מ אכן קשה לי מאי פריך לרב אשי מר"י אף אי נימא דהגמרא ידע דר"א לא פליג אדינו של ר"י עכ"ז הא לרב אשי דס"ל דמשיכה מפורשת מה"ת וא"כ כותי קונה בכסף וכמו שכתבו התוס' וא"כ י"ל דלכך נהרג כגון שקנה בכסף שגזל ממנו חפץ ששוה עשרה שקלים ולא נתן לו רק חמשה וקנה בכסף הזה ומכש"כ לפי מה שכתבו התוס' בב"מ (דף מ"ח) דגם ר"י ס"ל דכותי קונה בכסף יעו"ש א"כ גם מר"י אין ראי' דכותי קונה במשיכה די"ל דקנה בכסף

י) והנה לפי חילוק הנוב"י ויד המלך הי' מתורץ קושיות הנ"ל אכן כבר דחה הנוב"י בעצמו חילוק זה בטעמא דמסתבר וא"כ הדק"ל על הר"ת מהא דעבודת כוכבים דמוכח דיש זכיה אך באמת ל"ק ויבוקש הדבר ונמצא מבואר בר"ן בע"ז (דשמ"ח ע"ב) וז"ל ומצא טבעת ולא רצה להגביה כו' ומכאן לחמץ בפסח של כותי שאפשר ישראל לזכות בה הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל ולפי דברי הר"ן דברי ר"ת נכונים דליכא לדמויי עבודת כוכבים לחמץ בפסח ושור הנסקל כיון שיכולה להתבטל שייך בה זכיה

יא) ומסוגיא דע"ז שהבאתי יש להביא ראי' לשיטת הסוברים דלא מקרי דבר שיש לו מתירין רק היכי דההיתר יבוא ממילא בלא טורח עיין בתוס' בע"ז (דע"ג) ד"ה טבל וביור"ד (סי' ק"ב) דהנה שם (ד' מ"א ע"ב) איתא ור"י מדר"מ נשמע לרבנן לאו אמר ר"מ צורות אסורים שברי צורות מותרין וכו'. הכי השתא התם אימור עבדום אימר לא עבדום ואתצ"ל עבדום אימר בטלום וכו' וקשה מאי מהני ס"ס בזה הא הוי דבר שיש לו מתירין בבטול לשיטת הסוברים דלא מהני ס"ס ביש לה מתירין א"ו דזה לא חשיב יש לו מתירין כי צריך טורח למצוא עובד כוכבים שיבטל ואין הדבר בידו: ג

א) הרמב"ם בפ"ה מהלכות ק"ש ה"ה פסק דאם הי' עוסק בתורה והגיע זמן ק"ש פוסק וקורא ובהלכה ו' פסק דאם הי' עוסק באכילה וכו' אינו פוסק וכתב הכ"מ וז"ל וסובר רבינו דחמירה אכילה מד"ת דבד"ת פוסק ובאכילה אינו פוסק לכן כתב בפירוש המשנה וכו' וטעמא משום דכשעוסק בד"ת כשפוסק לק"ש אין זה הפסק דגם ק"ש ד"ת משא"כ להפסיק מאכילה עכ"ל ולפ"ז החילוק של הכ"מ בדעת הר"מ יש לתרץ מה שהקשה השאגת ארי' (בסי' א') אחר שהוכיח שאף מאן דס"ל דק"ש דרבנן מ"מ מחוייב לקרות בכל יום בבקר איזה דבר מד"ת וכן בערב רק חכמים תקנו שהד"ת יהי' ק"ש וזהו כשעדיין לא קרא שום דבר מד"ת אז הוי ק"ש דאורייתא אבל כשכבר קרא איזה דבר מד"ת לא הוי ק"ש רק מדרבנן והקשה על זה מהא דאיתא בפ"ק דשבת לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה וכו' מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה וקשה כיון שעוסקים בתורה א"כ כבר יצאו י"ח מד"ת ולא הוי ק"ש רק מדרבנן וא"כ אמאי מפסיקין לק"ש יותר מלתפילה. והנה ע"פ סברת הכ"מ שהבאתי לעיל החילוק מבואר אף שחברים העוסקים בד"ת לדידי' אף ק"ש ג"כ אינו רק מדרבנן כיון שכבר למד ד"ת עכ"ז מפסיקין לק"ש ולא לתפלה משום דק"ש ג"כ ד"ת משא"כ תפלה שהוא ענין אחר, וכחילוק הכ"מ בין ד"ת לאכילה וצריך לומר דעיקר קושיית השג"א הוא על רש"י שפירש הטעם שפוסקין לק"ש דזמנה דאורייתא ולדבריו תקשי כיון שעוסקים בתורה גם לדידהו אינו רק מדרבנן

ב) אכן בירושלמי משמע היפך דברי הכ"מ הביאו הרבינו יונה ספר"ק הי' קורא דבירושלמי הקשה למאן דס"ל דכל הג' פרשיות של ק"ש דאורייתא למה לא הפסיק ר"י הנשיא לכל הג' פרשיות כמו שמפסיקין לסוכה ולולב כשהגיע זמנם ומדוע לא הפסיק מד"ת רק בפרשה ראשונה. ומשני זה שינון וזה שינון יבא שינון וידחה שינון כלומר אין לדמות זה לזה שהדברים שיש בהם מעשה אינן נדחים מפני הלימוד לכך מפסיק לסוכה ולולב אבל מצוה שאין בה אלא אמירה בלבד תדחה מפני הלימוד הרי מבואר היפך דברי הכ"מ דבלימוד גרע טפי אף שבק"ש יכול לקיים שניהם עכ"ז אינו מפסיק לק"ש דלא אתי דיבור ומדחה דיבור והוא היפך סברת הכ"מ: