בית לוי טז

ב"ה חדושים ברמב"ם א

הרמב"ם ז"ל בפ"ה ה"ד מהלכות יסוה"ת פסק כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו ורבותינו בעלי התוס' חולקים עליו וס"ל דאם רצה למסור נפשו הרי זה קידש השם. ונראה להוכיח בהש"י כדברי הרמב"ם מהירושלמי הביאו הכ"מ שם ה"ה על המשנה דתרומות וז"ל תניא סיעה בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם כותים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ואל יהרגו אמר ר"ל והוא שחייב מיתה כשבע בן בכרי ור"י אמר אפילו אינו חייב מיתה ומייתי התם עובדא בהאי בר נש תבעתי' מלכותא וערק ללוד לגבי ריב"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו (ר"ל ריב"ל מסר לאיש הזה) והוה רגיל אליהו דמתגלי ליה ותו לא אתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאתגלי ליה אמר ליה לדילטור אנא מתגלי א"ל ולא משנתינו היא א"ל וזו משנת חסידים היא ע"כ. והנה הירושלמי הזה הוא תמוה מאד מה שהשיב אליהו לריב"ל לאו משנת חסידים היא והכוונה דהי' לי' לריב"ל לעשות לפנים משורת הדין ולא למסור לאיש הזה וזה אינו דהא אז היו הורגים כולם וכיון שהדין נותן שמחוייבים למסור לאיש הזה א"כ שוב אסור לעשות באופן אחר ועוד קשה דהנה בירושלמי מבואר שריב"ל ביקש מאיש הזה שימסור נפשו להריגה משמע דאם לא רצה אותו האיש למסור נפשו אז לא הי' מוסרו והיו הורגים כולם והא עפ"י הדין מחוייב למוסרו כדי להציל נפשם. לכן נ"ל דהמעשה הי' כך שהיו יודעים שם האיש אך לא היו מכירין אותו מי הוא וא"כ הוי מצי ריב"ל לומר על עצמו כי הוא הוא האיש המבקשים והי' מציל כולם וגם זה האיש. ולאדם גדול כריב"ל הי' ראוי לעשות כן כדי להציל נפשות רבות וכאשר מצינו כעין זה בסנהדרין די"א בשמואל הקטן ומדוע לא עשה כן מזה מוכח כשיטת הרמב"ם דהיכא דאינו מחוייב למסור נפשו אסור למסור נפשו למיתה לכך לא רצה ריב"ל לומר כי הוא האיש המבקשים להרוג אכן אליהו השיב לו וכי זו משנת חסידים ויבואר עפ"י מה שכתב הנמוקי יוסף הביאו הכ"מ שם שאפילו לסברת הרמב"ם אם הוא אדם גדול וחסיד וכו' רשאי לקדש השם אף בדבר שאינו מחוייב לכך הי' ליה לריב"ל למסור נפשו ולומר כי הוא האיש ובזה הי' מציל כולם וחסיד כמוהו רשאי למסור נפשו אף לשיטת הרמב"ם וזה נכון בעזהי"ת. ב

הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' חמץ ומצה פסק וז"ל אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים כדי שיעשה בו מעשה אבל אם הי' לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו והניחו ברשותו אעפ"י שעבר עליו בשני לאוין אינו לוקה מה"ת מפני שלא עשה בו מעשה ע"כ

א) וראיתי להנוב"י מ"ק חא"ח סי' י"ט כתב וז"ל ולא עוד אלא שאני מסתפק בישראל שקנה חמץ מכותי בפסח אף שנתן מעות ומשך והביאו לרשותו אם עובר עליו בבל יראה כלל שהרי כתבו התוס' בסנהדרין (דף פ'.) ד"ה בשור וכו' הוכחה דשור הנסקל אינו נאסר מחיים מדאמרינן גנב שור הנסקל וכו' הרי מוכח דדבר הנאסר בהנאה אינו במכירה ואם מכרו אינו מכור וא"כ לא זכה הישראל בהחמץ כלל שהרי החמץ אסור בהנאה ואין בו זכיה כלל לאחר זמן איסורו וממילא אינו עובר עליו בבל יראה וכו' אלא שאי אפשר לומר כן שהרי כתב הרמב"ם אלא א"כ קנה חמץ הרי לך בפירוש שאם קנה חמץ בפסח שעובר עליו בבל יראה

ב) והנה רבינו הגאון הנ"ל העיר בדבר חדש דלא יהי' שום זכיה באיסורי הנאה ואמרתי לעיין בזה בעזה"י הנה בע"ז (דף ע"א) איתא אמר אמימר משיכה בכותי קונה וכו' מיתיבי הלוקח גרוטאות מן הכותי ומצא בהם ע"ג אם עד שלא נתן מעות משך יכול לחזור בו אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ואי ס"ד משיכה בעובד כוכבים קונה אמאי יחזיר וכו' הרי מוכח דאם נתן מעות ומשך לכ"ע קונה ונתחייב בביעורה. ואם כדברי הנוב"י הא אסור בהנאה ולית בי' זכיה ואמאי חייב בביעורה

ג) וכדי להבין אמרי קודש אשר זה לכאורה נגד דעת ר"ת נקדים לבאר הסוגיא דע"ז (דף מ"ב) דאיתא שם פלוגתא דר"י ור"ל בע"ג שנשתברה מאלי' אם