בית לוי יג

כמוהו בטבעו. והנה זה מבואר אשר ביותר יגדל עונש מי שהוא בטבע בעל מדות טובות והוא הולך אחרי שרירות לבו יגדל עונשו יותר ממי שטבעו מושכו אל הפחיתות. וזהו הכוונה מש"א שבע פעמים בני שבזה כיון להמעיט עונו מאחר שהוא בנו והוא בטבע בעל מדות רעות ע"כ הטביע בו ג"כ טבע הרע ולכך בכה עליו שהי' חושב אולי הי' זוכה ג"כ להתגבר אח"כ על טבעו. ויש לתת בזה טעם מה שביקש יעקב אבינו ע"ה בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי. וכי יעקב ע"ה חשש על כבודו. אכן כיון בזה להמעיט עונם ע"כ ביקש שלא יזכירו שמו להורות שבהמשך הזמן כבר נתכבה מעט המדות הטובות אשר הטביע בהם וירשו פחיתות ומדות אבותם שחטאו

ויבואר בזה מאמרם ז"ל בברכות מזמור לדוד בברחו וגו' קינה לדוד מבעי אלא וכו' אמר סתם ברא מרחם על אבא. והוא תמוה הלא הוא ראה שאינו מרחם עליו ואיש נכרי לא הי' עושה כמעשהו. אכן לדברינו יבואר כאשר ראה שבנו רודף אחריו. והוא היפך הטבע אשר זה מורה מהטבע הרע שהטביע בו היפך ממדת כל העולם ועכ"ז זכה להתגבר על טבעו ונתן על זה שבח לה' ואמר מזמור. ובזה יבואר מאמרם ז"ל שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו. וצריך להבין וכי משוא פנים יש בדבר. גם נבאר מאמרם ביומא מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא הי' במשפחתו שמץ פסול דאמר מר אין מעמידים פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחריו כדי שאם תזוח דעתו עליו כו'. ולדעתינו יתכן ליתן עוד טעם דטעם המבואר בגמ' אינו מספיק גבי שאול שהי' עניו ונחבא אל הכלים וטרם נבאר הפסוקים (שמואל א' ט"ו ט"ז) ויאמר שמואל אל שאול הרף ואגידה לך וגו' ולמה לא שמעת בקול ד' וגו' ויאמר שאול אל שמואל אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה' וגו'. ויאמר שמואל החפץ לה' וגו' יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך. ויאמר שאול אל שמואל חטאתי וגו'. וצריך להבין אמר אשר שמעתי בקול ה' תיבת אשר אין לו באור ומהראוי הי' לכתוב לא כי שמעתי בקול ה'. גם למה בתחלה הכחיש דברי שמואל ואמר שמעתי ואח"כ הודה ואמר חטאתי כי היתכן להכחיש הידוע לכל. גם אמר מאסת דבר ה' ולא אמר עברת על דבר ה' מהו לשון מאסת ולמה בתחלה קודם שהתנצל עצמו לא אמר לשון מאסת. והנה יתכן לומר בכוונת הפסוקים דהנה עיקר חטא שאול הי' מצד שריחם על עמלק וגרם לו זה מפני שטבעו הי' רחמני ששתלו בו אבותיו מדת הרחמנות. ע"כ לא עמד גם במצות ה' אף שאצל עמלק האכזריות היא מצוה כי כמו שהמדות הטובות מובילים את האדם אל אושר הנצחי כ"כ מדות הרעות אם ישתמש בהן לרצון ה' ובזה מבואר מאמרם מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא הי' במשפחתו שמץ פסול והכוונה בזה מפני שאבותיו היו כולם צדיקים בעלי מדות טובות ושתלו בו מדת הרחמנות וזה גרם לו שלא עמד בציווי ה' וניטל ממנו מלכותו. ובזה יש לתת טעם מפני מה אין מעמידים פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים וכו' מפני שהפרנס צריך לפעמים להשתמש במדת האכזריות לשבר מלתעות עול ע"כ כאשר יהי' מיוחס לא יהי' לו בטבע מדת האכזריות. והנה כתב הרבינו יונה בברכות (דף ג') הטעם שחטאת מביא האדם בת דנקא ואשם על הספק צריך קרבן בת שתי סלעים. והטעם כי החמירה התורה על הספק יותר מן הודאי מפני שעל הודאי ישים האדם אל לבו את החטא משא"כ על הספק עושה סברות ואומר לא חטאתי ולא ישית אל לבו לשוב. לזה החמירו בו יותר. ועפ"ז יבואר דהנה שאול באשר חטא במדת הרחמניות שהיא בעצם מדה טובה ע"כ מצא מקום בנפשו להתנצל ושלא יהי' כ"כ העון גדול בעיניו. ולכך הקפיד עליו הש"י ביותר. וזהו כוונת הפ' אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה' ר"ל יען כי מעולם שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה' בעוה"ז לעבדו במדה הזאת גרם לי שעברתי פי ה' כעת ורחמתי על אגג שהי' נחשב בעיניו צווי ה' למדת אכזריות. וכאשר שמע התנצלותו בא להוכיחו ולהורות לו שבזה הגדיל עונו במה שלא הבין שחטא וז"ש יען מאסת דבר ה' שלפי דבריו הוא ממאס דברי ה' שנחשב בעיניו באכזריות ולכך שאול באחת אצא לו ודוד בשתים ולא עלתה לו כי שאול חפש הצטדקות לנפשו משא"כ דוד הודה שחטא. והנה בזה מצינו שהיתה מדת שאול היפך מדת דוד ששאול הי' בטבע בעל מדות טובות ודוד בהיפך. טבעו הי' מושכו לכל הפחיתות ולכך לא דקדק עליו הקב"ה כ"כ כמו אצל שאול

ובזה יבואר נוסח הוידוי שאומרים שאין אנחנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך וגו' אבל אנחנו ואבותינו חטאנו. מהראוי להבין איך הי' מקום לומר שלא חטאנו. הלא אין צדיק בארץ שלא יחטא. וגם מתחילה לא הזכיר האבות ואח"כ הזכיר. ומהראוי הי' לכתוב שאין אנחנו וכו' צדיקים אנחנו ואבותינו אבל אנחנו ואבותינו חטאנו ולדברינו הכוונה בזה שאין אנחנו עזי פנים וכו' לומר שלא חטאנו כלל אבל קצת התנצלות יש לנו שאנחנו ואבותינו חטאנו. והאבות הטביעו בנו טבע הרע. ועפי"ז נבין הפ' (בירמיה ג) נשכבה בבשתינו ותכסנו כלימתנו כי לה' אלקינו חטאנו אנחנו ואבותינו. והנה שינה הלשונות אצל בשת אמר נשכבה ואצל כלימה אמר תכסינו. וע"פ הנ"ל יבואר דהנה הגר"א כתב ההבדל שבין בשת לחרפה בשת הונח על המתבייש מצד עצמו וחרפה הוא המתבייש מאחרים וכלימה הוא ג"כ על המתבייש מאחרים כמ"ש אצל יהונתן כי הכלימו אביו וכן כתב הגאון מלבי"ם זצ"ל ההבדל שבין בשת לכלימה. ולפ"ז העונות שאדם עושה מצד טבעו יונח עליהם כלימה שהטבע הוטבע בו מצד אבותיו משא"כ עונות שגירה יצה"ר על נפשו יונח בשת וזהו שיתכן לפרש נשכבה בבשתינו הבשת שיש לנו מצד עצמינו נשכבה בהם ואין לנו שום התנצלות עליהם, ותכסינו כלימתינו אבל מה שמכסה עלינו ונותן לנו קצת התנצלות וכיסוי ליום הדין הוא כלימתנו מה שיש לנו מצד אבותינו כי אחרי שהם הטביעו בנו טבע הרע. וזהו