בית המלך (בוים) צח

תרומה וי"ל וצונו שיאכלו התרומה הכהנים ולא זרים שהדבר ידוע שאם רצה הכהן שלא לאכול תרומה כל ימיו הרשות בידו ולא עבר על עשה וא"כ היכן צוה אלא ודאי כך הוא שצוה שתהי' התרומה מותרת להם כנ"ל עכ"ל. ומלבד שלשונו מגומגם קצת דבריו תמוהין מאד דאמאי מחלק בין אכילת תרומה לאכילת קדשים הא גם אכילת תרומה הוא מצוה כמבואר ביומא דף ע"ד דהוי בקום ואכול. ואם כוונתו שאינו חובה על כהן זה לאכלו הא גם בקדשים אין חוב על כהן זה לאכלו. ואפשר ליישב עפ"מ שכתבתי למעלה דהרמב"ן מפרש בשיטת הרמב"ם דס"ל דגם אכילת תרומה לא הוי מצוה וא"כ שפיר י"ל דגם הרדב"ז מפרש כן ולכך שפיר הוצרך לפרש באופן אחר ודו"ק ואכמ"ל

שוב מצאתי להר"י קורקוס בביאוריו על הרמב"ם הל' תרומות [נדפס באיזמיר שנת תקי"ז] וכתב שם בסוף הלכות תרומות פט"ו הלכ"ב וז"ל כל האוכל תרומה תוספתא דברכות פ"ז העושה כל המצות צריך לברך וכיון שאכילת תרומה מצוה ודאי שצריך לברך עלי' ובמסכת מעשר שני ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו. וי"מ דהיינו ברכת הפרשה ואפשר לפרש דברכת אכילה קאמר דכולי קרא בהכי מיירי. ומשם יש ללמוד שגם אכילת תרומה צריך ברכה עכ"ל. הרי לפי דבריו מפורש במשנתינו דעל אכילת מע"ש צריך ברכה ורבינו נפק"ל תרומה ממע"ש. ולכאורה לפ"ז הו"ל לרבינו להודיע הדין דצריך לברך באכילת מע"ש דזה הוא המקור ומזה נלמד לכל תרומות ומעשרות. ואפשר משום שהלכות תרומות נסדר מקודם לכן כתב הדין באכילת תרומה וגם דבאכילת תרומה צריך לברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן דזה לא שייך במע"ש ופשוט

ועיין בספר חסדי דוד להגאון מוהר"ר דוד פארדו ז"ל על תוספתא דקרבנות בסוף פרק ו' שם שכתב ודע דאכילת קדשים בין אכילת קק"ד לכהנים ובין המורם מתודה ושלמים וכן הבכור. ובין אכילת שאר הבשר לבעלים וכן המעשר שנאכל כולו לבעלים כל הנך מ"ע מה"ת נינהו וכו'. ובמעשר נמי כתיב ואכלת לפני ה' א' מעשר וכו' והתם כתיב עשר תעשר ודרשו רז"ל ברפ"ק דר"ה בב' מעשרות אחד מעשר דגן וא' מעשר בהמה וכו' ומזה למדנו דבין אכילת מעשר בהמה ובין אכילת מעשר שני מ"ע וה"ה לנטע רבעי מ"ז [אולי ר"ת מצוה זו] ובכולהו פשיטא שיברך קודם אכילתם אקב"ו לאכול ועיין להרמב"ן בתוספותיו למנין המצות שכתב מצוה א' לאכול מע"ש בירושלים ע"ש. ומה שלא מנאה הרמב"ם כ"כ שם הרב מגילת אסתר דרבינו אזיל לטעמי' שאין למנות חלקי מצוה ע"ש. וראיתי להרב משל"מ בפ"י דמעשה קרבנות שכתב שכהן מברך א"ק בקדושתו של אהרן וצונו לאכול חטאת או אשם ע"ש ומשמע מדבריו דבעלים מיהו אין מברכין וטעמא דבאכילת כהנים בעליה מתכפרי. אבל זה אינו דכבר פסק רבינו בה' חמץ ומצה פ"ח שמברך אקב"ו לאכול הזבח וכן לאכול הפסח ע"ש. ופשיטא דה"ה לכולהו קדשים וכן למע"ש שהוא ג"כ אכילתו מצוה ואיקרי קדש ובכולם בעלים נמי משלחן גבוה זכו עכ"ד היקרים. ועיין בצל"ח פסחים דף נ"ט שנסתפק בזה דבאכילת קדשים לבעלים לא יהי' מצוה. וע"ש במנ"ח ועיין בספר בית האוצר להגאון מהרי"ע ז"ל חלק א' כלל קנ"ט ואכמ"ל. וע' ברמב"ן במנין המצות ששכחן הרמב"ם ז"ל במצוה ב' מה שהקשה דאמאי לא מנה הרמב"ם ז"ל האיסור עשה לאכול תרומה טמאה דנפק"ל ביבמות דף ע"ג ע"ב בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר. וע"ש במגילת אסתר מ"ש דרבינו אינו מונה רק מצות עשה ולא איסורי עשה וכאן לא הוי מצות עשה דאין מצוה לאכול תרומה טהורה ע"ש ובמנחת חינוך שם הקשה עליו מדברי הרמב"ם סוף הל' תרומות דמבואר דצריך לברך. ותירץ דאינו עשה בפנ"ע רק דהוא חלק מחלקי עבודה דהא הטעם דתרומה הוי מצוה הוא משום דהוי כעבודה במקדש ע"ש ואכמ"ל

ועיין ברמב"ם פרק י' מהלכות תרומות הלכה ב' אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות. וע"ש בכס"מ שכתב ומ"ש אחד האוכל דבר שדרכו לאכול נלמד מרפ"ב דמעשר שני ע"ש ועיין בספר אמרי בינה להגאון מקאליש ז"ל דיני או"ח סימן י"ז שהקשה דהאיך נלמד ממעשר שני דיש לומר דאף דהחיוב לאכול מע"ש הוא לאכול דבר שדרכו לאכול מ"מ בזר האוכל תרומה יש לומר דחייב בחומש אף באוכל דבר שאין דרכו לאכול. גם קשה למה צריך ללמוד בזה תרומה ממע"ש הא גם בחיוב אכילה דתרומה לכהנים מבואר בתוספתא פ"ח דתרומות תרומה נתנה לאכילה וכו' לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות עכ"ד האמרי בינה וע"ש מ"ש בזה. אולם אי נימא דרבינו ס"ל דאכילת מע"ש לבעלים לא הוי מצוה רק רשות. א"כ ע"כ הא דקאמר במתני' דמע"ש צריך לאכול דוקא דבר שדרכו לאכול היינו שבאופן זה התירה התורה. אבל דבר שאין דרכו לאכול לא הוי אכילה כלל רק מפסיד מע"ש בעלמא א"כ שפיר הביא הכס"מ ראי' ממע"ש לענין חיוב זר בחומש דע"כ אם אוכל דבר שאין דרכו לאכול הוי רק מזיק בעלמא ואיש כי יאכל פרט למזיק כתיב ושפיר פטור מחומש ובזה מיושב גם קושיא השנייה דאמאי לא מייתי הכס"מ התוספתא פ"ח דתרומות דקאמר בתרומה גופא דנתנה לאכול דוקא דבר שדרכו לאכול. ולהנ"ל מיושב דמהא דצריך לאכול תרומה גופה כדרך אכילה אין ראי' דלהיפך הוי מזיק דיש לומר שפיר דאכילה דמצוה רצתה תורה שיהי' ביותר טוב מטעם למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. אבל אם אוכל דבר שאין דרכו לאכול אינו מקיים המצוה דאכילת תרומה. אבל מ"מ אין ראי' דאיכא איסור מטעם מפסיד תרומה ולזה שפיר הוצרך הכס"מ להוכיח ממעשר שני דג"כ ליכא מצוה באכילתן ולא שייך למשחה לגדולה ואפ"ה צריך דוקא דבר שדרכו לאכול. הרי מבואר בע"כ דדבר שאין דרכו לאכול הוי מפסיד. וא"כ שפיר פטור זר מחומש. וע' בצל"ח ריש מס' ברכות שכתב לחדש דהא דקאמר הגמ'