בית המלך (בוים) צד

איכא סכנה ש"מ דס"ל דהיכא דמותר מן הדין ליכא סכנה. אולם לפענ"ד צ"ע דעת השאילת יעבץ דלפי דעתו גם היכא דהדיקלא מפסיד לגפנים של חבירו יכול לפטור מלהקיץ אותם מצד חשש סכנה וזה ודאי תמוה דמ"מ חבירו אמאי יהי' חייב להפסיד גפנים שלו מחמת חשש סכנה של השני. ועכ"פ לא עדיף מלהקיץ לצורך מצוה לבנות ביהכנ"ס שמתיר שם הגיעב"ץ ז"ל וה"נ הוי צורך מצוה שלא להפסיד ממון חבירו והשומר מצוה לא ידע דבר רע. וכבר נודע דברי השטה מקובצת כתובות דף י"ח בשם תוספתא דגזל הוא מדברים שנאמר יהרג ואל יעבור ודברי השטמ"ק בב"ק דף פ' ע"א בשם המאירי שכתב מהאי עובדא דחסיד אחד שמעינן דאע"פ שבמקום פיקו"נ הותרו האיסורין להתרפאות בהן. דבר שנאסר מחמת תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר ע"ש. א"כ תמוה מאד דהאיך מותר בשביל סכנה שלו להפסיד ממון חבירו [ועיין בספר שדי חמד חלק עשירי מערכת א' סימן י"ט מה שהאריך מאד בזה והביא בשם הירושלמי ס"פ שמנה שרצים ופ"ב דע"ז הלכה ב' דאסור להציל את עצמו בממון חבירו אפי' במקום סכנה. אולם הביא בשם התוס' יוה"כ למהרמב"ח ביומא דף פ"ב דסובר להלכה דמותר להציל את עצמו במקום פיקוח נפש בממון חבירו אלא שמחויב לשלם לו הפסידו והביא שכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות בפ' הגוזל ומאכיל ובשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' נ"ה ע"ש. ומ"מ כאן דלא הוי ודאי סכנה ורק ספק סכנה אפשר דאסור להציל את עצמו. ומ"מ נראה דאין לחלק בין סכנה ודאי לספק דהא ספק פיקו"נ דוחה שבת וע"ש שהביא עוד משו"ת ידי משה ושו"ת בנין ציון מהדו"ק סי' קס"ד ובנין ציון החדשות סי' קע"ד ותשובות מכמה גדולים בזה ואני הארכתי בחידושי ביומא דף פ"ג בדברי הגהות מהרצ"ח שם ושו"ת חת"ס או"ח סימן ר"ח ואכמ"ל

] ע"כ נראה דודאי אין ראי' מדברי התוס' בב"ב הנ"ל דסוברים שלא כדברי השאילת יעבץ הנ"ל מדלא תירצו כן דודאי לא מצי לתרץ דסכנה איכא דאם יהי' מותר מצד הדין לא היה אסור מצד סכנה. ושפיר הוצרכו לתרץ משום דהכא לא היו מכחישין הגפנים כל כך דשפיר ל"ש בזה מעולה בדמים ושפיר איכא איסור לקצוץ. וגם מדברי תוס' בב"ק דצ"א הנ"ל יש לומר דלא ס"ל להיפך מד' השאילת יעבץ דשפיר הקשו כי היכא דקתני במתני' החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי היינו אינו רשאי מחמת איסור ה"נ הא דקתני התם הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי ע"כ הוא ג"כ אינו רשאי מחמת איסור ולא מחמת סכנה וא"כ עכצ"ל דמיירי בלא הי' מעולה בדמים ושפיר הקשו דחייב מלקות ודו"ק. ועיין בכס"מ בהלכות מלכים שם פ"ו ה"ח שכתב ביאור נכון בפלוגתא דרבא ב"ר חנן ור' יוסף בהא דקאמר אנא לא קייצנא מר אי ניחא לי' ליקוץ ע"ש. ועיין בשטה מקובצת בב"ב שם בשם הרמב"ן והרשב"א ודו"ק

והנה ראיתי בספר יוסף דעת ליו"ד סימן ש"מ סעיף ל"ז שהקשה בשם המחנה לוי דאי נימא דקריעה על המת הוא רק דרבנן אמאי הותר לעבור על בל תשחית ותירץ בשם הרב בעל טל חיים דכל שעושה בשביל תכלית הנרצה לו שפיר דמי ע"ש. והשיג עליו ביוס"ד מגמ' חולין דף ז' ע"ב מהא דקאמר קטילנא להו איכא בל תשחית ואמאי שייך בל תשחית הא רפב"י אמר מלה"מ בביתו של זה וא"כ אין לך תכלית גדול מזה ע"ש. ולפענ"ד לק"מ דשאני התם שע"י פשיעה שקנה את הפרידות הוצרך אח"כ לקטול אותם וא"כ שוב עובר על איסור בל תשחית מיד בשעת הקנין ועיין כה"ג בשטה מקובצת למס' ביצה דף כ' שכתב דהא דקיי"ל אין שבות במקדש היינו רק היכא דלא בא ע"י פשיעה. אבל היכא דעבר ופשע בזה לא אמרינן אין שבות במקדש ע"ש ודו"ק. ומה שהעיר שם עוד ביוסף דעת ע"ד תוספות הרא"ש למס' מדות פ"א משנה ב' דקתני רשות הי' לו לשרוף את כסותו והקשה התוס' הרא"ש הא איכא איסור בל תשחית ותירץ דהפקר ב"ד הפקר. והקשה ביוס"ד דהאיך שייך הפקר ב"ד הפקר הא מ"מ עדיין אח"כ הדבר שלו כמ"ש התוס' יבמות דף פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר ב"ד הפקר ע"ש. ומלבד דקושיותו לק"מ דהא כיון ששרפו לא יחזור להיות שלו וכמ"ש כן אח"כ. ואיני מבין מה שסיים היוס"ד בצ"ע. ואולי כוונתו דהא מ"מ מותר ליהנות מאפר הבגד אם הוא שוה פרוטה והגוזל ממנו הוי גזילה וא"כ לא שייך הפקר ב"ד הפקר

אך לענ"ד נראה דכוונת התוס' התם ביבמות דאי אפשר לומר כשמפריש מן הטמא על הטהור דהפקירו כל הטבל דא"כ שוב לא יהי' משכחת להפריש עלי' תרומה מן הטהור. דהא קיי"ל דהפקר פטור מתרומות ומעשרות ולכך אמרו דהוי תרומה ולא מפקירינן הטבל אבל בעלמא שפיר אמרינן הפקר ב"ד הפקר לזמן ואח"כ שפיר חוזר הדבר אליו שכך התקינו חכמים וז"פ בכוונת התוס'. ובזה א"ש דברי הרשב"א שבת דף י"ז ע"ב שכתב אהא דנר וגיגית וקדרה אפקורי אפקר להו דהוא מטעם הפקר ב"ד הפקר ע"ש ולכאורה קשיא לפ"ד התוס' יבמות הנ"ל דהיכא דאח"כ חזר להיות שלו לא אמרינן הפקר ב"ד הפקר א"כ ה"נ הא אח"כ יהי' שלו. וע"כ כדברינו הנ"ל דרק גבי תרומה דאי נימא דהוי הפקר שוב לא יוכל להפריש אח"כ תרומה דהפקר פטור מתרומ"ע שפיר כתבו התוס' דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר אבל כאן לא שייך זה וז"פ. ובזה יש ליישב מה שהקשה המשל"מ בפ"ב מהל' קרבן פסח על הרב בעל לח"מ שפירש דברי הר"א בן הרמב"ם דלמשנה ראשונה עבדינן תקנתא ואמרינן הפקר ב"ד הפקר אף שאח"כ זוכה האדון בהעבד ע"ש. והקשה המשל"מ עליו מדברי התוס' יבמות הנ"ל דהיכא דלאח"כ זוכה לא אמרינן הפקר ב'"ד הפקר אך לפ"ד הנ"ל אתי שפיר דברי הלח"מ ודו'"ק. אלא דקשיא לי ע"ד התוס' יבמות הנ"ל לפי דברי התוס' בב"מ דף פ"ח