בית המלך (בוים) צ

וכולל ובמוסיף וכולל יש לומר דמודה ר"ש דאמרינן איסור חל על איסור ועיין ביבמות דף ל"ג ע"א ובתוס' שם. ולפ"ז שפיר אי אפשר לאוקמי' ביין של מע"ש דביין של מע"ש שוב לא הוי מוסיף דהא ביין מע"ש שפיר איכא חיוב לעולם והוי רק כולל ובכולל ס"ל לר"ש דאין אחע"א. ולפ"ז א"ש הספרי דמוקי ביין מע"ש בירושלים דבעל המימרא הוא רבי יוסי הגלילי ור' יוסי הגלילי ס"ל בחולין דף ק"א דאמרינן איסור חל על איסור ע"י כולל בקל על חמור וא"כ שפיר חל איסור נזירות על יין של מע"ש דהא נזירות הוי כולל וגם קל על חמור דמצות אכילת מע"ש הוא רק מצות עשה. ולאו חמור ממ"ע כמבואר ביבמות דף ז' ושפיר הוי כולל בקל על חמור ושפיר חל אבל גמ' דילן דאזיל אליבא דר"ש שפיר הוצרך לאוקמינן בשבועה שאשתה וא"ש ודו"ק

ובזה מיושב הא דקאמר הגמ' שם דנזיר ואי בעית אימא ר"ש לטעמי' דס"ל אין איסור חל על איסור ופירשו בתוס' שם דלכך צריך קרא מיין ושכר לאשמעינן דאם נשבע מקודם שלא לשתות ואח"כ נדר בנזירות דאיסור חל על איסור ע"ש וצ"ע דנילף מינה לעלמא דאמרינן איסור חל על איסור. ועבשו"ת דברי חיים יו"ד סימן נ'. אך להנ"ל א"ש דכאן איכא כולל ומוסיף וגם ר"ש מודה ודו"ק. ובגוף דברי מו"ר הגאון זצ"ל באור המאיר שהביא דברי המנ"ח שרצה לומר דאין מצוה באכילת מע"ש ומו"ר השיג עלה מד' הספרי הנ"ל. הנה מאז העירותי למו"ר ז"ל מדברי הירושלמי יומא פ' יום הכפורים הלכה א' דקאמר התם ולא ארבה את התרומה ומעשר שני שהן בעמוד ואכול. ומבואר דגם מע"ש איכא מצוה לאכול ואח"כ נדפס ספר לחכם א' בזמנינו וראיתי שהעיר בזה וגם הביא דבחידושי המאירי למס' יומא גרס גם בגמ' דילן יומא דף ע"ד ע"ב ולא ארבה את תרומה ומע"ש שהן בקום ואכול ע"ש ועיין בפירוש רבינו נסים גאון ריש מס' ברכות דמבואר ג"כ דאיכא מצוה באכילת מע"ש ודו"ק

והנה בהא דפריך התם בנזיר ורבנן הא מיבע"ל לאסור יין מצוה כיין רשות הקשה בקונטרס הגאון מהר"ח יונה עמ"ס שבועות ז"ל הא זה דצריך קרא לאסור מיין מצוה כיין רשות אע"ג דהוי איסור כולל מ"מ לר' שמעון לשיטתי' שפיר צריך קרא דהוא ס"ל אין איסור חל על איסור אפי' באיסור כולל. אבל לרבנן דס"ל איסור חע"א באיסור כולל א"כ מאי פריך דצריך קרא לאסור יין מצוה הא בלא"ה חל מטעם כולל. ועיין בפירוש קרבן עדה על ירושלמי פ"ג דשבועות מ"ש בזה ויש לפקפק על דבריו ועשו"ת שאגת ארי' סימן ס"א ובס' דברי שאול על או"ח מהגאון מהרי"ש ז"ל מלבוב. ולפענ"ד נראה לחדש דהכא גם רבנן מודים דלא אמרינן איסור כולל לפ"מ שכתבנו דאליבא דר' אלעזר הקפר דס"ל דנזיר חוטא הוא הו' חידוש דין דנזירות חל אע"ג שמצער נפשי' ואיכא איסור תורה לצער נפשי' והו"ל נשבע לבטל את המצוה ואפ"ה חל הנזירות וע"כ דזה הוי חידוש. ולפ"ז נראה דהכא לא שייך לומר כולל מיגו דחל על יין רשות חל נמי על יין מצוה. דהא על יין רשות גופי' הוי חידוש דחל אע"ג דהוי נשבע לבטל את המצוה. א"כ שפיר נימא אין לך אלא חידושו. ושפיר פריך דאי לאו דאיכא קרא דמיין ושכר יזיר גם רבנן לא הוי סוברים דהנזירות חל על יין מצוה וא"ש ועשו"ת חוות יאיר סימן י"ד ודו"ק ובזה נ"ל ליישב דברי הר"ן פ"ג דשבועות דף רצ"ו שכתב הטעם בנשבע שלא יאכל ז' ימים דלא חל השבועה דהוי נשבע להמית את עצמו והוי נשבע לבטל את המצוה ע"ש והקשה במחנה אפרים הלכות שבועות סימן י"ט אמאי לא חל השבועה מטעם כולל מיגו דחל על ששה ימים שעדיין לא הוי שבועה להמית את עצמו חל על היום השביעי ע"ש אולם להנ"ל מיושב עפמ"ש הגאון מהרא"ל הנ"ל דהטעם דשבועה לחבל את עצמו חל היינו משום דגלי קרא בנזירות דחל והוי גזה"כ דשבועה לחבל ולצער עצמו חל. ולפ"ז שפיר לא שייך לומר מיגו דחל על ששה ימים שהרי על ששה ימים גופייהו דחל הוא רק מטעם דגזה"כ ושפיר אין לך בו אלא חידושו. אך יש לדחות דהא הר"ן ז"ל גופי' מסיק שם דהטעם דנשבע לחבל עצמו חל משום דלא אתיא אלא מדרשא ע"ש ולא ס"ל הטעם הנ"ל משום דהוי גזרת הכתוב. ואפשר לחלק וליישב בזה דברי הכסף משנה פ"ה מהל' שבועות הלכה כ' ואכמ"ל

והנה במה שכתבתי לעיל דהיכא דקשה לו התענית ולא מצי לצעורי נפשי' יש לומר דגם רבינו מודה דלא חל השבועה מטעם דהוי איסור לישב בתענית היכא דלא מצי לצעורי נפשי' כדקאמר ר' יוסי בתענית דכ"ב דילפינן מקרא ויהי האדם לנפש חי' נשמה שנתתי בך החיי' ע"ש שפיר הוי נשבע לבטל את המצוה. הנה מדברי רבינו פרק א' מהלכות שבועות הלכה ז' ופרק ה' הלכה כ' שכתב שם נשבע שלא יישן ג' ימים או שלא יאכל כלום ז' ימים דהוי שבועת שוא משום שא"א לחיות בלא אכילה ז' ע"ש. מבואר דוקא שבעה ימים אז הוי שבועת שוא. אבל פחות מז' ימים אע"ג דהוי לא מצי לצעורי נפשי' מ"מ לא מיקרי שבועת שוא. והיינו דס"ל דהך דרשא דויהי האדם לנפש חי' לא הוי דרשא גמורה מפורשת. רק דמסמכינן מקרא דרשא זו והוי אסמכתא בעלמא וכדברי הר"ן הנ"ל. אכן בירושלמי פ"ב דנדרים הלכה א' איתא התם שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן מיד. שבועה שלא אוכל שלשה ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו ע"ש. ועיין במנ"ח מצוה ל' שמפרש דברי הירושלמי בהא דלוקין אותו בשבועה שלא אוכל שלשה ימים היינו מטעם שבועת ביטוי ולא מטעם שבועת שוא וכן משמע מדברי הכסף משנה הל' שבועות פ"ה ה"כ שכתב לה"ר מהירושלמי לדברי הר"ן

אמנם לפענ"ד לולי דבריהם נראה לפרש עפ"מ שכתבנו דהיכא דלא מצי לצעורי נפשי' איכא איסור תורה. ולכך קאמר הירושלמי שבועה שלא