בית המלך (בוים) פח

קרא מיין ושכר יזיר דחל על דבר מצוה הוא מטעם כולל ולפ"ז אתי שפיר דברי הגאון מהרא"ל מפלאצק הנ"ל דשפיר ראי' דשבועה לחבל עצמו יכול לחול אע"ג דהוא מבטל מצות שמירת הנפש משום דילפינן מנזירות דגלי קרא דחייל אע"ג דמבטל מצות שמירת הנפש דכאן לא שייך לומר דהנזירות חל ע"י כולל דזה אינו דבכל דיני נזירות יש עינוי נפש כדאמרינן בנדרים דף פ"ג רע"ב דבין יין ובין טומאת מת אית לה צער ע"ש ודו"ק

ועיין בחידושי רעק"א ז"ל יו"ד סימן ר"ו בש"ך סק"י שם שכ' בשם שו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"ג דבאמת נזירות הוי שבועה דמיתסר גברא. רק דבזה חלוק משבועה דבשבועה לא נתפס הגברא כלל ומש"ה מתפיס בשבועה לא מהני אבל בנזירות נתפס הגוף בקדושה ומש"ה מתפיס בנזירות מהני ע"ש. ועיין ביו"ד סימן רי"ט בט"ז ס"ק א' ובש"ך סק"ג בשם הד"מ מ"ש שנראה מהגהות מרדכי דשבועות דדוקא בנדר אמרינן דאסור לעולם אבל בשבועות דאסר נפשי' מן חפצא דמי לנזירות דסתמא ל' יום ע"ש. ומבואר ג"כ דסובר דנזירות הוי איסור גברא ודו"ק

ובגוף דברי הרי"ף והרא"ש דפסחים הנ"ל שוב ראיתי בשו"ת בשמים ראש המכונה להרא"ש סימן רי"א שנשאל במי שנדר שלא ליקח אשה אם מחויב לקיים או לא כיון שאין לו בנים עדיין שהרי אסר עצמו גם באיילונית ועקרה והרי"ף ז"ל בסוף פסחים הביא בשם גמרא דבני מערבא וכן בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח וכו' אלמא דשבועה בכולל חייל לבטל את המצוה וכתב וז"ל תשובה כל חכמי ישראל נדחקו ליישב הירושלמי הזה וכו'. והנה הדין הזה יהי' כהלכתא בלא טעמא ואפשר שלמדוהו מהאי דאמרו בספרי פ' נשא אהך דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות ופריש לה ביין של מע"ש. ואמנם אין למדין מצוה בזה דהתם אינו חובה כ"כ שהוא יאכלנה ואי נתנו לאחר שיאכלו או מכרו והחליפו במעשר אחר ואף למ"ד מעשר ממון גבוה ולא דמי למכר ומתנה היינו שאינן דמיו אבל לעולם אי בעי מניח אחר שיאכלם והוא לוקח דבר אחר ממנו ואף שאם משכנו מוציאין מידו שפיר שא"א לזה לחטוף ממנו מצוה עבור חובו אבל מ"מ בקל נדחה. גם בגמ' דילן מוקמינן להאי בשבועה שאשתה ולא אמר כדברי הספרי. ועוד דנזירות נדר הוא ואמנם הרי"ף ז"ל שפיר אייתי להאי דינא במצה כל שהוא אסור לו אינו יוצא בה דבעינן היתר אכילה במצה כדמשמע בפ' הלולב וכל שהוא אסור לו לאכלו אינו אוכלו למצת מצוה ואם אכלו לא יצא וכו' ע"ש עד סוף התשובה וחתום תחתי' רבינו אברהם בן אסמעאל

ודבריו תמוהין שהרי מבואר מדבריו דבאמת ס"ל להרי"ף והירושלמי גופי' בכל שבועה לבטל את המצוה שאינה חל ע"י כולל ורק הכא שאני דליכא היתר אכילה בהמצה לכך אינו יוצא בה וא"כ לאיזה צורך סמך הרי"ף ז"ל הא דכתוב בספרי דבי רב מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות לדברי הירושלמי וע"כ כמ"ש הקרבן נתנאל דהרי"ף והרא"ש סמכו הך ספרי לכאן להוכיח מזה דשבועה חל בכולל לבטל את המצוה ושלא כדברי בעל התשובה [וכבר התמרמר בשו"ת פרשת מרדכי סימן ה' על כל ספר בשמים ראש בכלל ועל תשובה זו בפרט שכתוב שם לקמן בסמוך וז"ל אמנם אני אומר דהכא בלא"ה נמי חל דהא לא נשבע אלא שלא יקח אשה ודבר תורה יכול לקיים פו"ר בלא נשואין וכו' ע"ש. ותמה ע"ז הפרשת מרדכי שהרי הרבינו ירוחם תלמיד הר"א בן אסמעאל בעל התשובה הנ"ל סתם וכתב בנתיב כ"ג דהבא על הפני' היא עוברת על לאו דלא תהי' קדשה והוא עובר על לפ"ע ולא הביא כלל שרבו אינו סובר כן וע"כ דתשובה זו בודאי הוא מזוייף ע"ש. וגם נודע שהחת"ס קרא אותן כזבי הראש ואין להאריך בזה]

ומה שכתב דאין למדין מצוה בזה דהתם אינו חובה כל כך שהוא יאכלנה ואי נתנו לאחר שיאכלו שפיר דמי. לפענ"ד דבריו תמוהין דהא מ"מ איכא מצוה גבי' לאכול אותם ואם אוכלם מקיים מצוה אמאי לא יקרא זה נשבע לבטל את המצוה והרי מבואר בשו"ת תשב"ץ ח"א סימן ק' בנשבע שלא לחלוץ דלא חל השבועה אע"ג דעיקר המצוה הוא יבום מ"מ אם לא יחפוץ לייבמה רמיא עלי' מצות חליצה שפיר לא הוי דומיא דהרעה והטבה דרשות והביא ראיות לזה דאפילו מצוה שהוא רק לכתחלה ויכול לפטור ממנה ג"כ אמרינן דהנשבע לבטל אותה לא חל השבועה ע"ש ובחידושי על הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות נדרים הלכה ו' הארכתי בדברי הלחם משנה שם ואכ"מ להאריך בזה. ומ"ש דנזירות נדר הוא כבר כתבנו דז"א דהרי"ף והרא"ש ורש"י ז"ל בודאי סוברים דנזירות הוי כשבועה לענין נודר בנזירות לבטל את המצוה ודו"ק

אולם מה שהקשה דלמה לא מוקמינן בגמ' דילן הך דמיין ושכר יזיר דמיירי ביין של מעשר שני זה ודאי הוא קושיא עצומה ועיין בשו"ת אור המאיר למו"ר הגאון הצדיק זלה"ה סי' ל"ו שהקשה ג"כ קושיא זו וע"ש מ"ש ליישב. ואני אמרתי בס"ד ליישב ע"ד פלפול. דהנה בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סימן ד' הקשה על הא דמשני הגמ' נזיר דמיירי באומר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר דאתיא נזירות וחיילא על שבועה דאמאי חל הנזירות נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולא מהני קבלת נזירות דהא גם בקדושת פה אמרינן אי עביד לא מהני כמו דמקשה הגמ' ממקדים תרומה לביכורים ומתמורה. ובשלמא בנודר לבטל את המצוה ל"ק דנימא אעל"מ הנדר דשם הוי גזירת הכתוב איש כי ידור נדר לד' אבל בנזיר דלא יליף מקרא לא מהני הנזירות. וכתב דמזה יהי' ראי' למ"ש בתשובת הרא"ש דבאיסור שאפשר לשאול עליו ולבטלו לא אמרינן אעל"מ עכ"ד. ולפ"ז מיושב הא דלא מוקי