בית המלך (בוים) פו

דנשבע שלא אטעום חדש ימים דלא חל השבועה דהוי כנשבע להמית את עצמו ולא חל השבועה ע"ש ודו"ק

ועיין בשו"ת מהרא"ל מפלאצק ז"ל או"ח סימן ה' שכתב לפרש דברי רבינו וליישב הך דשמואל אדשמואל דודאי אם מתענה לצורך גדר ופרישות לא הוי איסור רק מצוה אבל הא דקאמר שמואל היושב בתענית נקרא חוטא היינו מי שיושב תמיד בתענית ואינו מתענה לצורך גדר ופרישות שפיר נקרא חוטא ובזה מדוייק דברי רבינו כאן שכתב ובכל זה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה עכ"ל דכוונתו דמתענה שלא לצורך תיקון ע"ש מ"ש עוד באורך. ולפ"ז יהי' מיושב בפשיטות קושיות התוס' תענית דף כ"ב הנ"ל דהתם מיירי שהיחיד מסגף עצמו לצורך תשובה ותפלה ושפיר ס"ל לרבנן דמותר לסגף עצמו ור"י נפק"ל מקרא דאסור אבל הא דתענית דף י"א מיירי סתם לישב בתענית ולא לשם תשובה ושפיר אין לו שייכות הך דהתם לפלוגתא דרבנן ור"י. ומ"מ צריכין לתירוץ התוס' דמחלקים דהתם מיירי דלא מצי לצעורי נפשי' דמהך טעם דמיירי בתענית לצורך תשובה בלחוד תקשה דא"כ אמאי ס"ל לרבינו דהנשבע לחבל עצמו דחל השבועה הא הוי איסור תורה מפורש דאסור לצער עצמו אפי' לצורך תשובה. וגם הגמ' דבב"ק אמאי לא מייתי האי קרא וע"כ צ"ל ג"כ כתירוץ התוס' הנ"ל דהתם מיירי בלא מצי לצעורי נפשי' שפיר לא ילפינן מהך קרא דויהי האדם לנפש חי' ודו"ק. שו"ר במכתב ידידי הנ"ל שהביא גם בשם הקרן אורה לתענית שכ' ג"כ לחלק כן והביא ראיות לדבריו ואין לי הס' ק"א לע"ש ואכמ"ל

שוב ראיתי בחידושי המאירי הנדמ"ח למסכת תענית דף י"א שכתב שם וז"ל. כל המתמיד לישב בתענית יותר מדאי אם הוא צריך לכך מדרך רפואת הנפש. ואעפ"י שנקרא חוטא מצד מה שהשקיע עצמו בגנות עד שהיא צריך לכך מ"מ יפה הוא עושה. אלא שלא נקרא בזה לא קדוש ולא חסיד ואם נוהג בכך שלא לצורך רפואות הנפש אלא דרך יראת שמים. וכוונת [נ' דצ"ל וכוונתו] נטיה אל קצה אחרון כל שהוא מעמיד חיותו בכך נקרא קדוש וחסיד שהרי כל כוונתו לשות ה' נגדו תמיד לבלתי הפנות מחשבתו ממנו יתברך עכ"ל הקדוש. ומבואר כדברינו הנ' דהיכא דהוא עושה לשם שמים גם שמואל מודה דהוי מצוה

ונראה דהמאירי גרס בהא דאמרינן שם בתענית ולשמואל הא איקרי קדוש. האי דמדכי נפשי' כמו שגורס בס' ראשית חכמה שער התשובה פ"ד והעתיקו בגליוני הש"ס להגר"י ענגיל ז"ל שם בתענית. [וע"ש שהביא בשם שו"ת הר"י מיגאש סי' קפ"ז שכתב דבנודר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין דאיסורא דאורייתא עביד ועומד בכל יום באיסור תורה במה שמצער נפשי' וצריך לשאול על נדרו מיד עכ"ל. וע"ש מ"ש בשם שו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תתס"א ושו"ת הרשב"א ח"ג סימן שי"ט ואכמ"ל]. ומ"ש בהמאירי שם הרב המו"ל נ"י בהג"ה דהמאירי כיוון במ"ש ואעפ"י שנקרא חוטא מצד מה שהשקיע עצמו בגנות וכו'. ליישב קושיות התוס' ד"ה אמר שמואל ע"ש לפענ"ד לא נהירא דהיאך אפשר לפרש מה דאמר שמואל היושב בתענית נקרא חוטא דזה קאי על החטאים שעבר וכי באם לא ישב בתענית לא יקרא חוטא. ובודאי דדברי המאירי אינם מן הגמרא רק שכתב כן מדנפשי'. וראויים הדברים למי שאמרם ומ"ש דאם נוהג בכך שלא לצורך רפואת הנפש. ואלא כוונתו נטוי' לצורך יראת שמים נקרא קדוש. היינו כדכתיבנא דגריס בגמ' האי דמדכי נפשי' כגי' הר"ח הנ"ל ושו"ר בש"ס דפוס ווילנא בפירוש הר"ח ופירוש רגמ"ה שגורסים ג"כ כגירשת הראשית חכמה ועי' בפי' הר"ח שכתב וז"ל ומפני מה כתיב בו קדוש יה' משום דמדכי נפשי' מטומאה וכ"כ שם בפירגמ"ה ז"ל ודו"ק

וע"ש בהגהות על המאירי מאת המו"ל הרב נ"י אות ד' שכתב וז"ל שיטת רבינו בסוגיא זו צריך ביאור ארוך דקשה מדוע לא תירצו בגמ' כך לר"א. עכ"פ שיטת רבינו מתנגדת לפסק הרמב"ם הל' דעות פ"ג הלכה א' וע' בשו"ת זרע אמת או"ח סי' פ"ט ביאור עמוק בכ"ז עכ"ל. והנה מה שהקשה מדוע לא תירצו כך בגמ' לר"א וכוונתו בהא דפריך ומי א"ר אלעזר הכי [דנקרא קדוש] והא"ר אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו ולמה לא משני דהא דא"ר אלעזר נקרא קדוש מיירי ביושב בתענית דרך יראת שמים והא דא"ר אלעזר לעולם ימוד עצמו וכו' מיירי בסתם ובמח"כ לק"מ דהא רבי אלעזר דקאמר נקרא קדוש קאי אדשמואל דאמר נקרא חוטא. וכבר כתבנו דגם שמואל דאמר נקרא חוטא מיירי דוקא באינו עושה דרך יראת שמים אבל בעושה דרך יראת שמים גם שמואל מודה דמותר. וכמ"ש בתשו' מהרא"ל הנ"ל דבזה מיושב הא דאמר שמואל ביושב בתענית וג"כ נקרא קדוש וכדקאמר האי דמדכי נפשי'. ולכך שפיר צריכין ג"כ לומר דגם ר' אלעזר דקאמר נקרא קדוש מיירי אפילו באופן שאינו עושה דרך יראת שמים ושפיר פריך דידי' אדידי' ושפיר הוצרך לשנויי הא דמצי לצעורי' נפשי' והא דלא מצי. וגם מ"ש דשיטת המאירי מתנגד לשיטת רבינו הרמב"ם ז"ל. כבר כתבנו דזה אינו דגם רבינו מודה לזה היכא דמתכוין בהתענית לשם שמים בודאי מודה דמותר ורק להתענות תמיד היינו שלא לשם שמים אז אסור וז"פ וברור. ובאמת לדעת הלח"מ דסובר דס"ל לרבינו דבאמת עיקר נזיר חוטא הוא דוקא בנזיר טמא. אבל בנזיר טהור לא הוי חוטא ורק מדרבנן איכא איסור. לכאורה, א"כ מאי פריך הגמ' ולשמואל הא איקרי קדוש מאי קושיא הא קרא דקדוש יהי' גדל פרע מיירי בנזיר טהור אבל נזיר טמא שפיר י"ל דלא איקרי קדוש. ואפשר ליישב עפ"ד הט"ז יו"ד סי' קי"ז דהיכא דהתורה התירה בפירוש אין החכמים יכולין לגזור עליו ולאסרו א"כ יש לומר דהכי פריך כיון דמה"ת איקרי נזיר טהור קדוש האיך