בית המלך (בוים) פה

תשחית הוא מדאורייתא דהא הך מ"ד אסור לחבל עצמו ס"ל דהנשבע לחבל עצמו לא חל השבועה ואי לא הוי רק מדרבנן אמאי לא חל השבועה. ולפי דברינו הנ"ל מיושב דאף לשיטת הרמב"ם ז"ל דבל תשחית בשאר דברים הוא רק מדרבנן ס"ל שפיר דלא חל השבועה דהא הו"ל נשבע לעבור על איסור דרבנן בידים ודו"ק

איברא דלפ"ז יהי' צ"ע לשיטת הלח"מ דאיסור לחבל עצמו הוא רק מדרבנן א"כ אמאי כתב רבינו בפ"ה מהלכות שבועות דהנשבע לחבל עצמו אע"פ שאינו רשאי דחל השבועה הא כיון דהוא איסור דרבנן ואיכא לאו דלא תסור א"כ הא קיי"ל התם ביו"ד סי' רל"ט דלא חל השבועה לבטל איסור דרבנן בקום ועשה ועכצ"ל או דלא ס"ל לרבינו כשיטת השו"ע בסימן רל"ט הנ"ל דלא חל השבועה או דיסבור כדעת הר"ן פ"ג דשבועות דבאמת לחבל עצמו הוא איסור תורה ורק כיון שאינו מפורש בתורה רק דנפק"ל מקל וחומר לא הוי מושבע ועומד והוי דינו כחצי שיעור. ובזה עלה בדעתי ליישב הא דהשמיט המחבר ביו"ד סי' רל"ו סעיף ב' דין הזה דהנשבע לחבל עצמו חל השבועה. אע"ג דבב"י הביאו בשם הר"ן ז"ל והרמ"א העתיקו כאן בהג"ה ע"ש. ולהנ"ל מיושב דיש לומר דהמחבר ס"ל דאיסור לחבל עצמו הוא רק דרבנן ולא דאורייתא כשיטת הלחם משנה הנ"ל ולכך שפיר השמיט הדין הזה דאזיל לשיטתי' דס"ל דהנשבע לעבור על איסור דרבנן בידים לא חל השבועה ודו"ק

שוב הגיעני מכתב מכבוד ידנ"פ המופלג החו"ב כש"ת מ' אפרים מאיר היימאן שיחי' מק' קאליש שכתב לי דבר נכון ליישב שיטת רבינו. דהנה בתענית דף כ"ב ע"ב ת"ר עיר שהקיפוה עכו"ם או נהר ואחד ספינה המוטרפת בים ואחד יחיד שנרדף מפני עכו"ם או נהר או מפני לסטים ומפני רוח רעה על כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית. ר' יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו א"ר יהודה אמר רב מ"ט דר"י דכתיב ויהי האדם לנפש חיה. נשמה שנתתי בך החיי'. וכתבו שם התוס' ד"ה ר"י אומר דהני תנאי לא פליגי בהא דמיירי הני אמוראי בפרקין דלעיל דף י"א ע"א אם נקרא חוטא או נקרא קדוש וכו' דהאמוראי פליגי במצי לצעורי נפשי' והני תנאי פליגי בדלא מצי לצעורי נפשי' עכ"ד ועי' בלח"מ פרק א' מהלכות תענית הלכה ו' שכתב שם וז"ל בגמ' איפלגי ר' יוסי ורבנן אי יחיד רשאי לסגף עצמו או לא ורבינו ז"ל לא הזכירו. ונראה שטעמו משום דס"ל דהני תנאי פליגו בפלוגתא דאמוראי אי יושב בתענית נקרא חוטא או לא דלר"י נקרא חוטא ולית לי' מאי דכתבו התוס' ז"ל דלא פליגי בהכי. אלא דפליגי בהיכא דלא מצי מצער נפשי' אלא ס"ל דפליגי בהכי. וכיון דהוא פסק בהלכות דעות דנקרא חוטא ממילא משמע דקיי"ל כר"י וכיון דכן אין היחיד רשאי לסגף עצמו ולהכי לא הזכיר חילוק בין יחיד לצבור ומדסתם משתמע כר"י עכ"ל. ולפ"ז נמצא דיש עוד ילפותא לרבינו הא דאסור לישב בתענית דיליף מקרא ויהי האדם לנפש חי' נשמה שנתתי בך החיי'. וא"כ א"ש הא דכתב רבינו בפ"ה מה' שבועות דהנשבע לחבול בעצמו חל השבועה אע"פ שאינו רשאי דכוונתו אע"פ שאינו רשאי מחמת איסור זה דנשמה שנתתי בך החיי' דהוא איסור דאורייתא דמיני' ילפינן ג"כ לכל צער שבעולם דאסור מה"ת לעשות בעצמו מכל מקום חל השבועה כיון שזה אינו מפורש בתורה. ורק דהוא דרשת חכמים לכך שפיר חל השבועה וכמ"ש הר"ן דאם האיסור אינו מפורש בתורה להדיא לא הוי מושבע ועומד. אבל הגמ' דבב"ק דף צ"א ס"ל כרבנן דר' יוסי דתענית דמותר ליחיד לסגף עצמו ולית להו דרשת ר' יוסי מקרא דויהי האדם לנפש חי'. ובין המתני' והברייתא דר' עקיבא. ובין הברייתא דאביא נשבע להרע לעצמו לא רצה לאוקמי' כיחידאה כר' יוסי וכה"ג אמרינן בגיטין דף ל' ע"ש ולכך שפיר ס"ל להגמ' דלמ"ד אסור לחבל עצמו הנשבע לחבל את עצמו לא חל השבועה כיון דלית לי' איסור תורה רק איסור דרבנן דנפק"ל מקו"ח דר"א הקפר. וזה הוי אסמכתא בעלמא ושפיר לא חל השבועה דהוי מבטל איסור דרבנן בידים עכ"ד ידידי הנ"ל

ולפי דבריו דדרשא דר' יוסי מויהי האדם לנפש חי' הוי דרשא גמורה מה"ת א"כ קשה מאד על הלחם משנה דסותר עצמו ממ"ש בהלכות תענית למ"ש בהלכות דעות דרבינו ס"ל דאיסור לצער עצמו הוא רק דרבנן ואמאי הא איכא איסור דויהי האדם לנפש חי'. ועכצ"ל דהלח"מ ס"ל דהך דרשא דויהי האדם לנפש חי' הוא ג"כ אסמכתא בעלמא ולא הוי רק מדרבנן ושפיר נסתר דבריו הנ"ל דכיון דלא הוי רק דרבנן שפיר לא מצי השבועה לחול עליו דהוי מבטל איסור דרבנן בידים ודו"ק. אך באמת דברי הלח"מ פ"א מהלכות תענית תמוהים דא"כ אמאי לא קאמר הגמ' טעמא דר' יוסי כדרבי אלעזר הקפר דנזיר חוטא הוא וצריך לחפש דרשא אחרת שגם זו אסמכתא כדכתיבנא. וכן אמאי לא הביא הגמ' דבב"ק הך דרשא דויהי האדם לנפש חי' כיון דבין דרשא דר"א הקפר ובין דרשא דויהי האדם לנפש חי' לא הוי רק אסמכתא

וע"כ מוכח מזה כמ"ש התוס' תענית הנ"ל דרבנן ור"י פליגי רק בלא מצי לצעורי נפשי' וע"ז ס"ל לרבנן דאפילו אם יש חשש שבזה התענית יהי' מסוכן מ"מ מותר להתענות. ור"י נפק"ל מקרא דאסור להכניס את עצמו לספק סכנה. ולפענ"ד בודאי הוי הילפותא מקרא זה דרשא גמורה ולא הוי אסמכתא בעלמא וגם זה מיקרי מפורש בתורה דלא דמי לחצי שיעור דנפק"ל מריבויא דכל חלב. אבל זה שפיר מיקרי מפורש בתורה. ונפקא מינה דאם נשבע לסגף עצמו מאד באופן דלא מצי לצעורי נפשי' בודאי דגם רבינו יהי' מודה דלא חל השבועה דהוי נשבע לבטל את המצוה. וכמ"ש הר"ן בפ"ג דשבועות דף רצ"ו ע"א ד"ה מלקין אותו משום שבועת שוא שכתב היכא