בית המלך (בוים) פד

או להיטב וכו' אביא נשבע להרע לעצמו שהוא חייב דמבואר מזה דמותר מה"ת לאדם לחבל בעצמו וע"ז שפיר משני שמואל באשב בתענית והיינו דשמואל ס"ל השתא בהסלקא דעתין כרבא דאיסור לחבל עצמו הוא מה"ת ולצער עצמו בלא חבלה כגון בושה וישיבה בתענית ליכא איסור אפילו מדרבנן וזה לא תיקשי דהיאך משכח"ל דשמואל יתרץ דברי רבא שהי' בתרא אחריו זמן רב לק"מ דהכי מצינו בגמ' בכמה דוכתי והיינו דבימי שמואל ג"כ הי' סלקא דעתייהו לתרץ כאן בחבלה כאן בבושת ושמואל ג"כ הי' סלקא דעתי' לסבור כן ולכך מוקי הברייתא באומר אשב בתענית והוא הדין דשמואל הוי מצי לאוקמי' בנשבע לבייש עצמו דמותר והוי ג"כ הורעה לעצמו וכן רבא הוי מצי לאוקמי' הברייתא בתענית

והדר אקשינן לי' לשמואל דמי מצית אמרת דהברייתא מיירי באשב בתענית הא בסיפא דברייתא קתני איזהו הרעת אחרים אכה פלוני ואפצע את מוחו וא"כ ע"כ דגם רישא מיירי בחבלה ומבואר דמותר מה"ת לאדם לחבל בעצמו וקשיא לרבא ולשמואל. ולזה חזר הגמ' משינויא דרבא דמוקי כאן בחבלה וכאן בבושת. והוא דלעולם בכל שום צער שבעולם אסור לאדם לצער עצמו בין בחבלה ובין בבושת ובין בישיבת תענית והיינו דלא כדרבא דסובר דחבלה הוא מדאו' רק דחבלה הוא מדרבנן והברייתא והמתניתין פליגי בזה דלמחניתין אסור לאדם לחבל בעצמו מדרבנן. וברייתא ס"ל מותר לאדם לחבל בעצמו אפי' מדרבנן וממילא מיושב מהברייתא דאביא נשבע להרע לעצמו דשפיר נוכל לאוקמי' דס"ל כמתני' דאסור לאדם לחבול בעצמו והיינו רק מדרבנן ומה"ת מודה דמותר

וממילא מיושב קושיות התוס' תענית מהא דשמואל דס"ל התם בתענית דף י"א דהיושב בתענית נקרא חוטא ויליף לה מהך דר"א הקפר. דסותר עצמו להא דמשני לעיל באשב בתענית דהשתא לא קשה מידי דלהו"א דהי' סובר דאסור לחבל עצמו מן התורה ושאר צער מותר אפי' לכתחלה שפיר מוקי הברייתא באשב בתענית. אבל למסקנא דחזר הגמ' מזה ומשני להמתני' והברייתא בתירוץ אחר דהיינו דכו"ע מודים דמן התורה מותר לחבל עצמו וא"כ א"ש הברייתא. ורק המתניתין והברייתא פליגי אי מדרבנן עכ"פ איכא איסור דמתני' ס"ל דמדרבנן עכ"פ איכא איסור והברייתא ייחא ס"ל דאפילו מדרבנן מותר. ולזה שפיר קאמר שמואל במס' תענית דלהמסקנא דאמרי' דס"ל למתני' דהאיסור לחבל עצמו הוא מדרבנן א"כ אין חילוק בין חובל בעצמו ובין יושב בתענית דג"כ אסור מדרבנן כיון דמ"מ מצער נפשי' וא"כ א"ש דשמואל דקאמר כאן באשב בתענית הוא לההו"א ומה דקאמר התם דנקרא חוטא הוא להמסקנא ומיושב קושיות התוס' וכל קושיות הלח"מ כנ"ל בעזהשי"ת

ובזה מיושב מאד מה דהשמיט רבינו בפרק ה' מהלכות חובל ומזיק הדין דרבא דמותר לאדם לבייש עצמו ונקט שם סתם אסור לאדם לחבול בין בעצמו ובין בחבירו ולא מחלק כלל בין בחבלה ובין בבושת. וע"כ מבואר כדברינו הנ"ל דרבינו מפרש דלבתר דקאמר אלא תנאי הוא חזר בו מחילוק הנ"ל דבושת מותר רק דבושת ג"כ אסור והיינו דחכמים גזרו לאסור לחבול בעצמו ואפילו כל צער אסור לעשות בעצמו כיון דנפק"ל מהך דר"א הקפר שפיר ילפינן מזה כל צער ולכך שפיר גם בושת אסור ועי' בהרי"ף ס"פ החובל דמייתי רק המתני' ולא מייתי כלל השקלא וטריא דהגמ' והברייתא דפליג וחילוקא דרבא בין חבלה ובין בושת והיינו משום דס"ל ג"כ דלבתר דמשני אלא תנאי חזר בו מהחילוק דלעיל וס"ל דבכל ענין אסור ודו"ק

עוד אמרתי בישוב קושיות התוס' משמואל אשמואל דבאמת ס"ל לשמואל הא דאסור להתענות הוא רק מדרבנן כמו שכתב הלח"מ. והנה ביו"ד סימן רל"ט סעיף ו' כתב הנשבע על דבר מצוה דרבנן כגון שלא להדליק נר של חנוכה או שלא לקרוא המגילה השבועה חלה וכן אם נשבע לקיים מצוה דרבנן חייב משום שבועה אם מבטלה והוא הדין לדבר שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה במה דברים אמורים בנשבע שלא לעשות מצוה דרבנן או לעשות אבל אם נשבע לעבור על מצות לא תעשה אפילו הוא מדרבנן לא חלה עליו שבועה ע"ש. וע"ש בש"ך ס"ק כ' שהקשה הא קיי"ל לעיל סי' רל"ח ס"ד דנשבע לאכול פחות מכזית נבלה חייב בשבועה אע"ג דח"ש אסור מה"ת מ"מ כיון שאין לוקין עליו מה"ת חל השבועה. וכתב דיש ליישב כמ"ש בתשו' רלב"ח סי' ק"ג לדעת הר"ן דדבר דרבנן חמיר טפי מחצי שיעור שאסור מן התורה דכשהוא אסור מה"ת הוי מריבויא דכל דוקא וליכא לאו מיוחד לאיסורו וכל שאין איסורו מפורש בתורה חל עליו השבועה משא"כ כשהוא אסור מדרבנן דאיכא לאו דלא תסור שפיר אין חל עליו השבועה ע"ש

ולפ"ז מיושב היטב קושיות התוס' דהמקשן דסלקא דעתי' דהברייתא מיירי בנשבע לחבל עצמו בידים שפיר פריך דאי ס"ד דאיכא איסור מדרבנן לחבל עצמו א"כ אמאי חל השבועה הא מבטל איסור דרבנן בידים. ולכך משני דלעולם, אם נשבע לחבל עצמו בידים דלא חל השבועה משום דמבטל איסור דרבנן בידים והכא מיירי שנשבע לישב בתענית דלא הוי מחבל עצמו בידים ולכך שפיר אע"ג דגם ישיבה בתענית אסור מדרבנן מחמת הקו"ח דר"א הקפר מ"מ כיון דהשבועה הוא בשב ואל תעשה ומבטל איסור דרבנן רק בשב ואל תעשה. שפיר השבועה חלה עליו. ובזה מיושב גם קושיות הגאון מהרא"ל מפלאצק ז"ל שהבאתי למעלה שהקשה על שיטת הרמב"ם פ"ו מהלכות מלכים דסובר דבל תשחית בשאר דברים הוא רק מדרבנן דא"כ אמאי קאמר הגמ' אלא תנאי הוא איכא מ"ד אין אדם רשאי לחבל עצמו. ואיכא מ"ד אדם רשאי לחבל עצמו. וקאמר מאן תנא דאית לי' אסור לחבל עצמו אילימא האי תנא דתניא רבי אלעזר אומר המקרע על המת יותר מדאי עובר משום בל תשחית. וא"כ מבואר דבל